מעצבים עולם טוב יותר – על טיפול בעיצוב שמעתם?

אסתר מעצבת בתים של אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות שונות # עינת מעצבת מרחבים חברתיים במסגרות טיפוליות שונות בשיתוף עם דייריהן # בתאל מוצאת כלים בתחום העיצוב וההום סטיילינג שמעבירים בני נוער בסיכון תהליכים משמעותיים # הכוח שבעיצוב

כולנו מכירים ומכירות את שיטות הטיפול הנפוצות: פסיכולוגיה או רפואה. טיפולים אישיים, זוגיים או קבוצתיים. עולם התרפיה אף הוא רחב וכיום קיימים תחומים שונים ומגוונים בענף: תרפיה במשחק, באמנות ואף בריקוד. אך, לא רבים מאתנו מכירים את העיצוב כגורם טיפולי. 3 נשים מיוחדות במינן, פרצו דרך חדשה המשלבת בין שתי אהבות גדולות שלהן: אנשים ועיצוב.

אסתר נפתלי אזרזר נולדה להורים עיוורים. במשך כל חייה הייתה מוקפת באנשים עם מוגבלויות ונחשפה לאתגרים הרבים הכרוכים בעולמם. כילדה קטנה, היא פיתחה רגישות מיוחדת לשונה שגרמה לה להסתכל על העולם בצורה שונה. היא משתפת:

"בגלל שנולדתי לזוג הורים עיוורים, הכרתי כל חיי אנשים עם צרכים מיוחדים. מרבית מחבריהם של הוריי היו כאלה. אני יודעת כתב ברייל כבר מגיל קטן. עבדתי ברכש במשך שנים רבות וניהלתי את הרכש של ארגון נכי צה"ל. כחלק מתפיסת העולם של המנכ"ל שלי, צורפו למשרד אנשים עם צרכים מיוחדים וביניהם היו גם חירשים. כל אחד מהמנהלים היה צריך ללמוד שפת הסימנים, אז למדתי גם אני את השפה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי סביב התנדבות.

האהבה של אסתר לעיצוב פנים שהייתה שם מאז ומעולם, נותרה עמוק בליבה. "הייתי בוועדת תרבות וקישוט בבית הספר, ובעבודה מצאתי את עצמי מעצבת, משנה ומסדרת. אם חברים קרובים היו צריכים לתפור תחפושות או בגדים, הם היו מגיעים אליי תמיד. העיצוב הגיע מבפנים", היא מתארת.

בקורונה התפנה לה זמן, והיא החליטה ללמוד עיצוב פנים. לאחר הלימודים, היא עזבה את עבודתה  ופתחה עסק. אמנם, הסטודיו לעיצוב פנים שפתחה מיועד לקהל הרחב, אך רבים מקהל היעד שלה הם אנשים עם צרכים מיוחדים.

"הסיבה לכך היא שאני תמיד מחפשת את המקומות האלו", אסתר מסבירה. "זה משהו שאתה גדל איתו בתוך תוכך. כשאתה גדל עם אנשים כאלה סביבך, אז אתה לומד איך להתנהג איתם. זה כמו שכשיש לך ילד, אז אתה יודע איך להתנהג עם ילד בגן. כך, כשאתה חי עם אנשים כאלו, אתה יודע בדיוק איך להתנהג איתם ומהו הצורך שלהם".

אנשים עם מוגבלויות פיזיות מתמודדים עם קשיים בעיצוב ביתם. למשל, זוג שאין לו הרבה שעות עם מתורגמנית, נאלץ להתמודד עם תקשורת מאומצת עם המעצב שהם, שאינו מכיר את השפה, או מישהי כבדת ראייה

להיות שם בשבילם

היכולת של אסתר לתקשר עם אנשים עם צרכים מיוחדים ולהיות רגישה לצרכים שלהם, מאפשרת להם ליהנות מבית שמתאים להם ולטעמם האישי, ונותנת לאסתר המון סיפוק מעבודתה.

אסתר: "זה הרבה יותר מחבר אותי למה שאני עושה, כי כשבן אדם אוהב לעצב זה חלק בלתי נפרד ממנו – אני נורא אוהבת לראות אנשים שמרוצים ממה שמתחולל אצלם בבית, ומצד שני אני אוהבת אנשים עם מוגבלויות. השילוב הזה מדהים בעיניי ולדעתי צריך להנגיש ולהציף אותו יותר.

"אנשים עם מוגבלויות פיזיות מתמודדים עם קשיים בעיצוב ביתם. למשל, זוג שאין לו הרבה שעות עם מתורגמנית, נאלץ להתמודד עם תקשורת מאומצת עם המעצב שלהם, שאינו מכיר את השפה. בעבר, יצא לי לעצב למישהי כבדת ראייה. זה היה פרויקט מעניין, כי היא לא ממש רואה את התוצאה בסוף. הפריע לאותה אישה שיש עומס בבית והיא רצתה לחולל בו שינוי. לאורך העבודה יחד, צפו מורכבויות שונות. היא לא רואה את הצבעים כמו שאני רואה אותם, ולכן צריך לתת לה למשש את הבדים מספר פעמים. בגלל שאני מכירה את הצרכים האלה מבית, אז אני מצליחה להיות שם בשבילם בדיוק כמו שהם צריכים. אני מבינה אותם מבלי הרבה הסברים".

מעבר לכך, אסתר שותפה עם דורון זקצר בפרויקט חברתי שנעשה לבתי ספר לאוכלוסיות מוחלשות. דורון, מרותק לכיסא גלגלים מאז שנפצע קשות בטיול משפחתי וניצל בנס. בכל שנה הוא חוגג את יום הולדתו, היום שבו שב לחיים, ביום של תרומה לחברה. הם הכירו דרך חבר משותף וממשיכים בהתנדבות הזו עד היום.

"במסגרת הפרויקט, אנחנו לוקחים בית ספר שלם, ועושים לו מהפך בעשרים וארבע שעות בלבד", אסתר מפרטת. "בשנה האחרונה היינו כ- 170 מתנדבים. מדובר בבתי ספר שבהם התלמידים הוצאו מהבתים בשל בעיה במשפחה, למשל: אלימות, התמכרות, אונס ועוד. הפרויקט הראשון שדורון ואני עשינו יחד היה ב'פנימיית נרדים'. חידשנו את המיטות ואת הספרייה, שתלנו עצים, הקמנו להם בית קפה על גלגלים. הכל נעשה בהתנדבות. בשנה שעברה הייתי אחראית על עיצוב אולם המוזיקה וחדר הספורט של בית ספר. עשינו לו חידוש מהפכני – הוספנו מקומות ישיבה, חידשנו את כל הכיתות. בחדר המוזיקה, קיבלנו תרומה של עשרות כלי נגינה בשווי של 135 אלף ₪. מדובר בעשרים וארבע שעות שמשנות הכל. מגיעים בבוקר ויוצאים בערב, כשבית הספר גמור".

גם מהתבוננות מהירה על הלוגו של העסק של אסתר, ניתן ללמוד הרבה עליה. הלוגו כתוב בכתב ברייל, והיא מכונה 'אסתרי', כינוי החיבה שניתן לה על ידי בעלה. בכך, היא מראה לנו, שהעסק שלה נובע כולו מבפנים. נוגע בנימי נפשה. היא מספרת:

"עיצוב הוא מקצוע שמצריך המון המון סבלנות ללא קשר עם איזו אוכלוסייה אתה עובד. הוא דורש גם הרבה הכלה ויכולת אמיתית לראות את הצד השני. במקרה של צרכים מיוחדים, הסבלנות ברמה מאוד גבוהה. המוגבלות היא כמו הבדלי מנטליות. כשיש הבדל בינך לבין חברך, יש מן תהום שקשה לגשר עליו. אצל בעלי מוגבלויות, יש תסכול שהוא הרבה יותר קשה, כי התקשורת מוגבלת. בשפת הסימנים יש רק ידיים. זה מאוד מאוד שונה. חשוב לי לדעת לזהות במדויק את הטעם של הצד השני מבלי לכפות את טעמי עליו. אני מנסה להכיל את הקושי והמגבלה. לפעול ברגישות. להיות קשובה. זהו סוד העניין", אסתר מגלה.

עיצוב מרחבים חברתיים

עינת שורץ היא אמא לארבעה ילדים. היא סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ומיד לאחר מכן המשיכה בתחום ההוראה. לאחר שבע שנים בעבודה עם בני נוער החליטה גם היא, כמו אסתר, לעשות שינוי ולשלב בין שתי האהבות שלה: עיצוב ועבודה עם אנשים. היא משתפת:

"עם הלידה של הילד הרביעי שלי, הבנתי שאני זקוקה לשינוי. העיצוב תמיד היה שם בלהבה קטנה, והחלטתי לקחת אותו כעיקר- מבלי לוותר על הדברים שאני מאמינה בהם; הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על המפגש עם אנשים ועל המקום הטיפולי, והחלטתי לנסות לשלב ביניהם. כך עלה המיזם של 'עיצוב מרחבים חברתיים', בו אני מגיעה למקום ועושה לו עיצוב פנים יחד עם סדנאות לדיירי המקום.

"היום רובנו, במרחב הפרטי שלנו, בבית, דורשים את תחום העיצוב כדי להתאים את הבית לצרכים ולטעם שלנו. המטרה שלי היא להכניס את אותה המודעות לצורך זה גם במגזר החברתי. יש חשיבות רבה בהתייחסות לאופי מסגרת הדיור, להתאים את הצרכים בהתאם לדרים בה. במדינת ישראל יש לא מעט מסגרות טיפוליות שפונות למנעד מאוד מאוד רחב ומגוון של אוכלוסייה, ברמות תפקוד שונות. בשנים האחרונות עלתה המודעות לאפשרות של דיור בתוך הקהילה, של נתינת הזדמנות לדיור בתוך המרחב הציבורי. יש מאות דירות בכל מיני שכונות ברחבי הארץ. לרוב דירות של שישה חדרים, בהן חיים הדיירים לפי רמת העצמאות שלהם. חלקם עם מדריך צמוד, יוצאים לעבודה וחוזרים לדירה. המטרה של הסדנאות שלי היא ליצור קשר ראשוני עם הדיירים של הבית. להכיר אותם יותר טוב ובכך להתאים להם את העיצוב. אני מאמינה מאוד בהשפעה של העיצוב על הנפש של האדם. בסוף יש משהו שקורה פנימה כשאתה מגיע לחלל שהוא נראה טוב. האסתטיקה הזו נותנת אי של שפיות ושקט".

העשייה יחד, ומתן האפשרות לאותם דיירים לקחת חלק פעיל בעיצוב – נותנים להם את המקום שלהם בתוך הפרויקט הזה ומחברים אותם אליו, כפי שעינת מתארת: "גיליתי שככל שהדיירים יותר פעילים בשלב העיצוב, האחריות שלהם בשמירה על המרחב המשותף גדלה והם מרגישים חלק בלתי נפרד ממנו. זה גורם להם לשמור על המקום יותר".

היום רובנו דורשים את תחום העיצוב כדי להתאים את הבית לצרכים ולטעם שלנו. המטרה שלי היא להכניס את אותה המודעות לצורך זה גם במגזר החברתי – להתאים את הצרכים בהתאם לדיירים בכל מסגרת

פינה משלך

בתהליך העיצוב הייחודי של עינת ישנן שתי סדנאות. בסדנה הראשונה, מדברים עם הדיירים על 'מהו בית בשבילנו?', מבינים איתם את הצורך של בית ומה חשוב להם בו, מדברים על 'היחיד בקבוצה' ועל כוחה של הקבוצה, ומסיימים עם אלמנט עיצובי שעושים יחד, וכל אחד לוקח בו חלק, למרחב המשותף.

בסדנה השנייה, המקום האישי של כל דייר ודייר בא לידי ביטוי.

עינת: "בשלב הזה אנחנו בעצם יוצרים להם משהו לתוך החדר. לרוב, החדרים בנויים כך שיש שני דיירים בחדר. המטרה שלי היא ליצור להם את המרחב האישי שלהם מתוך אמונה שכל אחד צריך את המקום השקט שלו. כך אנו יוצרים אלמנט אישי של החניך. היה לי חניך אחד שבאותה שנה שהגעתי אליו, אבא שלו נפטר. הדבר שהיה לו הכי חשוב בחדר הוא תמונה של אבא, אז ניסינו לחשוב יחד מהו 'אבא' ומה היה אבא בשבילו? ובכך לתת לו את המקום שלו בחדר, את פינת הזיכרון שנותנת לו כוח והשראה. דרך עבודה של אמנות, יכולנו לגעת באבהות".

אחד מהביקורים של ההנהלה במקומות הדיור, לא יישכחו מעיניה של עינת. היא זוכרת את הדיירים שדרשו ללא סוף שיראו את הקיר שעשו יחדיו. את הקריאה שלהם: "תראו מה אנחנו עשינו!". זו הייתה חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה להרגיש סיפוק גדול. היא מציינת: "בזכות המיזם החדש שלי, נחשפתי לאוכלוסייה אחרת מאוד. אוכלוסייה שהיא קצת שקופה בארץ. אנשים עם מוגבלויות אך עם יכולות מדהימות אחרות. החשיפה לאותה אוכלוסייה פתחה לי מקום אחר בלב. הלב שלי התרחב. אני זוכה להכיר עוד הרבה אנשי צוות מדהימים ממקומות שונים בארץ שעוסקים בנתינה ובעשייה לחברה. זה מדהים בעיניי", היא אומרת, ומוסיפה:

"לצאת לעצמאות זה מפחיד אך הלקח הכי חשוב הוא לאסוף סביבך אנשים עם קולות חיוביים, שיאמינו בך, ועם זה להתחיל לרוץ. מפרויקט לפרויקט הכל נעשה מדויק יותר. העבודה שלי מרתקת אותי. בסיום כל סדנה, רואים את התתרגשות שלהם וזו מתנה גדולה. הקשר והחיבור שנוצרים הם הדבר שהכי מחמם את הלב. כיף לי לראות אותם נהנים מהעבודה המשותפת, ומהדיוק שנעשה במיוחד עבורם, עם הצרכים שלהם. זו תחושה שלא ניתן להסביר במילים. עבודה עם אנשים היא כל כך דינמית ומלמדת. אתה לומד כל כך הרבה וזה מדהים. זהו הסיפוק הגדול בעבודה", עינת מסיימת.

החיפוש שבעיצוב

בתאל לייבה עוסקת בעולם החינוך כבר שבע שנים. היא התחילה כמדריכה בפנימייה ובמקביל גילתה שיש בה משיכה חזקה לעולם העיצוב ופנתה ללמוד אותו. גם היא החליטה לשלב בין השניים. היא משתפת:

"לאחר שסיימתי לימודי עיצוב פנים, התחלתי קורס של הום סטיילינג, והבנתי שאני מאוד אוהבת את זה. ראיתי שאני מתחברת יותר לאסתטיקה ופחות ליצירת חללים. כשעבדתי בחינוך הקיבוצי התאהבתי בחינוך ובעיקר בנוער בסיכון והחלטתי לשלב את שתי האהבות שלי ולבנות מיזם שמלמד את הנוער הום סטיילינג בדרכים חווייתיות, ושילבתי את זה במפגשים עם הנערים שליוויתי".

מדובר במיזם יחיד מסוגו. בתאל בנתה אותו בעידודה של הסביבה שהתלהבה ותמכה מאוד מהרעיון החדשני שלה – פרויקט שמנסה לפתח את הנוער בדרכים שלא היו מוכרות עד כה ובשילוב של עבודה חינוכית.

"החינוך צריך להתפתח, וברגע שנותנים לילדים תחומים שהם מתחברים אליהם, זה גם מעניק להם הרבה מוטיבציה ורצון לשתף פעולה ולהתקדם", בתאל מסבירה, ומוסיפה לפרט:

"המטרה שלי הייתה שבסופו של דבר נבנה פרויקט במסגרת חינוכית בו עוברים תהליך עמוק. למשל: כשעסקנו בנושא תאורה, דיברנו על התאורה באור הפנימי של כל אחד. הנערים איתם אני עובדת נמצאים בגילאים של חיפוש זהות. אני סבורה כי גם בתהליך של עיצוב יש חיפוש. אנו מגלים מה אנחנו אוהבים ומדייקים את הזהות שלנו בכל שלב בדרך. החלטתי לקחת את זה לעולמם של החניכים. להבין מי הם, מה הם אוהבים לעשות. אם יש להם חסמים, אז להבין איך לגרום להם לנתב אותם למקום הנכון.

"במהלך המפגשים עוברים תהליך מנטלי ובונים קבוצה, לומדים על שיתוף פעולה ועל עבודת צוות, על הקשבה והכלה. המשמעות מן העשייה הזו היא תחושת המסוגלות שהם רוכשים. הם רואים שיש ביכולתם ליצור דברים בעצמם ולהצליח. פעמים רבות, נוער בסיכון לא מודע למה שקורה בחוץ. לאפשרויות הדיור השונות ולעיצוב של בתי פאר. כשמראים להם בתים של אנשים עשירים, הם לא מאמינים שזה קיים בכלל. המפגש הזה גורם להם מוטיבציה לגור במקום יפה ולחשוב קדימה לעתיד טוב יותר".

 

בתהליך של עיצוב יש חיפוש. אנו מגלים מה אנחנו אוהבים ומדייקים את הזהות שלנו בכל שלב. החלטתי לקחת את זה לעולמם של הנערים, שנמצאים בגיל של חיפוש זהות: להבין מי הם, לנתב אותם למקום הנכון

הרבה מעבר לעיצוב

כשבתאל נשאלת, לגבי תחושותיה מהעיסוק היום-יומי האינטנסיבי, היא משיבה:

"כיף לי מאוד. יש לי תחושת סיפוק אדירה. זה מעבר לעיצוב. העיצוב הוא הפן השולי בסיפור. מה שאני נהנית ממנו בעיקר הוא התהליך. אני עושה עם הקבוצות 12 מפגשים בהם אני רואה איך בני הנוער נפתחים זה אל זה ובפרט אליי. הם משתפים אותי בדברים אישים שהם עוברים ובזכותם אני מרגישה משמעותית, וגם החניכים מרגישים כך בעצמם. גם מבחינת העיצוב, היה לי חשוב שהם ירגישו גאווה במקום שבו הם נמצאים וכל תהליך העבודה על העיצוב נועד כדי להעלות את התחושה הזו. עכשיו אני מעצבת מקום בבית ספר במיקום מרכזי, אז התלמידים מרגישים שהם אחראים על זה. את תחושת הגאווה במקום שלהם. התחושה שהם פעילים, תורמים לסביבה ולחברה גורמת להם להרגיש משמעותיים. יש אמרה מפורסמת: 'כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו'. בעיניי, זו לא קלישאה. זוהי אמונה שדרכה אני מנסה לפעול -להטמיע בהם את זה שאני מאמינה בהם".

במהלך עבודתה, בתאל נתקלת בלא מעט סיפורים אישיים. סיפור אחד שנגע לליבה במיוחד הוא ילדה ששיתפה אותה בכך שאביה גר ברוסיה, רחוק ממנה ומאמה. "היא סיפרה לי שיש להם תחביב משותף – שניהם מציירים ועושים את זה בשלט רחוק. בפרויקט הנוכחי השתמשנו בחיבור הרגשי הזה ונתנו לה יד חופשית לצייר. האמנתי שזה יתרום לחיבור האישי שלה מול אבא שלה, ושזה ייתן  לה תחושת גאווה. אני מגיעה בשביל אותו קשר אישי שבונה להם את הביטחון", היא אומרת, וממשיכה לתאר את תחושת הסיפוק:

"אני מקבלת הרבה פידבקים חיוביים מסביב גם על הדברים הכי בנאליים. בגילאים של הנוער יש נושא רגיש וקריטי סביב עניין הסדר. אז בניתי מערך שיעור על סדר וארגון ונתתי להם כל מיני טיפים. אחד הבנים סיפר שהוא לא יודע לקפל ובזכות השיעור החל ליישם את זה בביתו. אז אפילו הדברים הקטנים האלו ממש משמחים – הידיעה שמשהו נשאר איתם גם לאחר המפגשים".

עשיתי מגמת אומנות בתיכון, שבה למדתי על ההיסטוריה שמאחורי יצירות המופת. מדוע השתמש הצייר דווקא בצבעים, בסמלים, בצורות האלו. למדנו איך המחשבה מתחילה, מבחירת חומר הגלם, כלה בסוג העיפרון ועד לאחרון הפרטים. לכל שלב יש משמעות. לכל פרט יש תפקיד. אני חושבת, שעיצוב, גם הוא בנוי מחשיבה מרובה. על האנשים שלהם מיועד התוצר, על התחושה שתינתן, על המטרה שלשמה הכל נעשה. שלוש נשים מיוחדות אלו, מלמדות את כולנו, שלעיצוב בחיינו יש תפקיד גדול. שהוא לא אומנות גרידא, אלא שבכוחו לשנות מציאות. לחולל שינוי בחייהם של אחרים. להכניס אור ואהבה. לתת זיכרון. לסדר את הראש. עיצוב. מוכיח לנו, שהחוץ והפנים משפיעים זה על זה. כשיפה בחוץ, יפה מבפנים.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)