פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לכל "7 באוקטובר" יש "8 באוקטובר". לכל "שבעת ימי אבל", יש את ה"ויהי (לשון וי, קינה, נהי ובכי) ביום השמיני" שלו, ה"אחרי מות" שלו.
בחלוף ההתרגשות הגדולה, שאון המון המלווים, מגיע הרִיק הגדול. השקט שלאחר ה'שבעה'. ימים שבהם חדרי הבית מתרוקנים מהמולת המנחמים. האָבֵל נותר לבדו, הוגה ובוהה בחלל, מחפש לב אוהב, אוזן קשבת, יד תומכת שתסעד אותו גם "אחרי מות". ביום "שאחרי".
ביטוי עַז לבדידות זו – שאינה זהה עם 'לְבַדִיוּת' – נתן הרי"ד סולוביצ'יק ע"ה (בשבוע החולף חל ה'יארצייט' שלו) בדברים שאמר לאחר פטירת רעייתו האהובה, טוניה. "האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי", כתב הרב לידידו, השר ח"מ שפירא, חודשים(!) לאחר פטירתה. "גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם ליבי הקרוע ומורתח, כי כל עולמי התמוטט וחרב… יגוני מעיק עליי, ואני נופל תחת נטל הצער והבדידות".
גם בחלוף הזמן, לא שבה רוחו למקומו. ב"דרשת התשובה", שנאמרה כחצי שנה ויותר לאחר פטירת רעייתו, אמר: "הגעגועים לזה שהלך ואיננו, קשים כשאול. הנפש יוצאת מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם… לפני ימים אחדים שוב ישבתי וכתבתי את דרשת התשובה השנתית. תמיד הייתי מדבר עליה עם אשתי. היא הייתה עוזרת לי בגיבוש הרעיונות, בליטושם. גם השנה כתבתי את הדרשה, כשאני שואל אותה: 'אולי תוכלי לעזור לי? שמא כדאי להרחיב או לצמצם רעיון זה או אחר? שמא עלי להדגיש נקודה פלונית?'. שאלתי – אבל כל מענה לא בא. אפשר שהיה הֵד קול לשאלתי. אבל הוא נבלע עם משב הרוח באילנות ואליי לא הגיע".
יום הזיכרון לחללי צה"ל שניצב בפתח, נותן לנו תזכורת שנתית לשוב ולהעלות את זכרם המבורך של כל אותם אלפי חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שמסרו נפשם בהגנה על העם והארץ. רבים מבני משפחותיהם וחבריהם הקרובים אינם זקוקים ל'תזכורת' מעין זו. הזיכרון צרוב במוחם, חרות בליבם, יום-יום, שעה-שעה. אליהם נוספו השנה יותר מ-600 חיילים, ועימם עוד מאות אזרחים ואלפי פצועים, בגוף ובנפש. והלב שותת, והעין דומעת, ואין מנחם.
אהרון הבין שבשעה כזו לא יועילו כל 'הסברים' שבעולם. עדיף לשתוק. ולא אחת, שתיקה זו – רועמת היא מכל קולות שבעולם
תגובת אהרון הכהן לנוכח מות שני בניו מעוררת השתאות בעוצמתה. "וידום אהרן". לא אומֶר ולא דברים. אהרון הבין שבשעה כזו לא יועילו כל 'הסברים' שבעולם. עדיף לשתוק. ולא אחת, שתיקה זו – רועמת היא מכל קולות שבעולם. כמאמר המיוחס לרבי מנדלי מקוצק (ש'תורגם' ללשון השיר על ידי נעמי שמר בשירה "אין דבר" ולימים גם אצל ברי סחרוף בשירו "לב שלם"): "אין דבר שלם מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה". וש"י עגנון הוסיף: "מתוך שנהגתי קימוץ בדיבור, נשתייר לי אוצר של דיבורים". השתיקה והדומייה – תורה גדולה הן, ולימוד היא צריכה.
"כל ימיי גדלתי בין החכמים", העיד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (א, יז), "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". זעקת הדממה שזורה וטבועה היטב בעולמה של מורשת ישראל, לא פחות מיללות קולניות וסירנות מחרישות אוזניים.
כך אצל האב ששכל את שני בניו, "וידום אהרן"; כך במעמד הר סיני שבו (לדברי חכמים ובשונה מפשוטו של מקרא) "ציפור לא צייץ ושור לא געה, הבריות לא דיברו, וכל העולם שותק"; כך במטבעות לשון שטבעו חכמים, דוגמת "סייג לחוכמה – שתיקה", "מילה בסלע – שתיקה בשניים"; כך בעיצומו של היום הקדוש במעגל החיים היהודי, שבו "בשופר גדול יתקע", אך רק "קול דממה דקה יישמע"; כך בשירו המופלא של אלתרמן "והעולם שתק"; בשלד הברזל שניצב בשיפולי בַּאב אל-ואד, ו"שותק כמו רֵעִי" של חיים גורי, או ב"צער השתיקה ונוף האֵלֶם", שהציל את המשורר יעקב אורלנד מן הפוגרום שבעיר הולדתו ואותו נשא עימו כל חייו; וכך בימינו, בצפירת הדממה המצמררת של יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל.
לכל אדם שפה משלו. דיבורו של האחד אינו זהה לדְבָרו של חברו. כל מילה שונה מחברתה. לא כן השתיקה, שלפחות למראית עין ולמשמע אוזן, שווה אצל כל אדם. ואין יפה הימנה לאחד לבבות ולשתף את הבריות כולן במעשה הדממה.
משורר התהלים מעלה על נס את הדממה פעם אחר פעם: "אך לאלוקים – דומי נפשי" (סב, ו, ושם פס' א); "דּוֹם לַה' – וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" הוא מצוונו במקום אחד (לז, ז), ובמקום אחר (ד, ה): "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה", ללמדנו שדממה שבסוף המקרא גדולה לא פחות מאמירה שבראשו. גדולה שבכולן (תהילים סה, ב):"לך דומייה – תהילה!".
לצד האבל והכאב, הצער והשכול, קריאתו של הקב"ה למשה ולאהרון "אחרי מות", ביום שאחרי, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש!", מבטאת גם את הצורך והערך שבהמשכיות. אכן, העולם לא יהיה עוד כשהיה. ובכל זאת, החיים חייבים וצריכים להמשיך.
בני המשפחה של החללים והפצועים ראויים למלוא שימת הלב, האישית והציבורית, גם ואולי בעיקר "ביום השמיני". לא רק חמלה או רחמים, שלא די בהם כדי להפיג את הכאב והצער, אלא סיוע, רגישות ואנושיות.
