אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אין רווק או רווקה בעולם הדייטים שלא מכירים את התופעה המעצבנת הזו: עד שסוף-סוף אתם מכירים בן או בת אנוש שנראים לכם בול מה שאתם מחפשים בכל המובנים, הצד השני לא מעוניין אפילו להכיר אתכם. לא מוכן לתת צ'אנס לדייט נוסף במקרה הטוב, ולא מוכן לתת הזדמנות אפילו לדייט אחד במקרה היותר קשוח.
כן, כולנו היינו שם ברגע המתסכל הזה, שמשום מה גורם לנו רק לרצות את הצד השני עוד יותר ולהתאבל עליו כאילו מינימום הפסדתם את כל ההשקעות בבורסה, והיאכטה שלכם טבעה בלב האוקיינוס, או לחלופין כאילו האוגר הסיבירי שלכם השיב את נשמתו לבורא בטרם עת.
בסיטואציות כאלה אני תמיד אומרת לעצמי שלאהוב מישהו שלא אוהב אותך או לא רוצה אותך, זה כמו לחכות למטוס בתחנת אוטובוס – הוא לעולם לא יגיע. לכן, אני עובדת על עצמי לא להיות במקום שבו אני לא רצויה. תכל'ס, ככה תמיד לימדה אותי אמא שלי, ואמא תמיד יודעת מה הכי טוב.
לאהוב מישהו שלא אוהב אותך או לא רוצה אותך, זה כמו לחכות למטוס בתחנת אוטובוס – הוא לעולם לא יגיע. לכן, אני עובדת על עצמי לא להיות במקום שבו אני לא רצויה
אז מה בכל זאת כל כך מושך אותנו דווקא באלה שלא רוצים בחברתנו? אולי זה בגלל שמגיל קטן חינכו אותנו שילד שמושך בצמות לילדה הוא דווקא זה שמעוניין בקרבתה? אולי אנחנו רגילים שקרבה ואינטימיות מגיעות רק ביחד עם הקנטות במקרה הטוב, והתעלמות במקרה הרע? או שזה פשוט הפחד שלנו מלהרגיש דחויים והרצון העז לרצות את כולם ושכולם יאהבו אותנו?
הגיוני שלכל אחד יש מנגנון אישי שמושפע מהילדות שלו, ובאיך הוא תופס בכלל מערכות יחסים בחיים. אבל הנה משהו ממני אליכם, וגם לעצמי: אל תכעסו על עצמכם שהגעתם לסיטואציה הזו. אתם אנושיים, עם לב פועם, וזה לגמרי הגיוני להימשך למישהו. אבל אם נכניס לרגע את השכל למשוואה – מי שלא מעוניין בנו גם מתנהג בהתאם, ומגיע לנו הרבה יותר מזה.
כדאי לרגע לנסות להשאיר בצד את הטראומות מהילדות והאשמה של ההורים באיך שיצאנו ולקחת אחריות: לא להתפשר על תחליפי אהבה, שאמנם מספקים לנו ריגוש ואחלה רמות של דופמין אבל בטווח הארוך פוגעים בנו רגשית ומרחיקים אותנו ממציאת אהבה אמיתית והדדית.
"כשראיתי אתכם ברחוב לא מזמן
הייתי בסדר, לא הראיתי שום סימן,
אבל בלילה איך בכיתי,
איך הרטבתי את הכר.
למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר" (יענקל'ה רוטבליט, 'שבתות וחגים')
