אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
פרשת תרומה פותחת סידרה של פרשיות שעניינן במלאכת המשכן וכליו. והנה עניין הקמת המשכן וכליו מגיע לאחר פרשת משפטים, פרשה שכל כולה בהנחת המסד לחקיקה אזרחית ופלילית.
על כך ראוי לשאול מדוע ראתה התורה להקדים את פרשת משפטים למלאכת המשכן? דומה כי אילו היו נותנים לעורך בשר ודם לסדר את הפרשיות הרי שהוא היה מסדרן הפוך, בהתחלה היינו עוסקים במלאכת הקמת המשכן, בבניין הרוחני של העם, ולאחר מכן היינו ניגשים לעסוק ביצירת נורמות, בהקמת מנגנון אזרחי חברתי כפי שמפורט ומובא בפרשת משפטים?
אלא שלא בשר ודם סידר את התורה, והתורה בעשותה כן ביקשה ומבקשת מאיתנו ללמוד מדוע פרשת משפטים קודמת לפרשיות המשכן. דומה בעיניי, שפרשת משפטים מהווה את המסד להכנת המשכן, במילים אחרות; תחילתו של בניית המשכן חייבת להתחיל בנחת תשתית חוקית, שכל עניינה מבקשת לראות את האחר. שכן אם נצטרך לתת כותרת לפרשת משפטים, מעין רעיון מרכזי שחורז את הפרשה באופן כמעט גורף, הוא האחר, עבד עברי, דיני נזיקין שנגרם על ידי רכושו של אדם, איסור עינוי יתום ואלמנה, איסור הטיית משפט ועוד הרבה.
אלא שהיגד זה טעון הוכחה, כיצד פרשת משפטים יכולה להוות מסד לבניית המשכן? לצורך כך נזכיר את דברי המשנה המוכרת במסכת אבות שמשמיעה לנו: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"
בניסיון להבין את פשר קביעתו של ר' חנינא סגן הכהנים, מסביר בעל התוספות יום טוב בפירושו למשנה וכך הוא מבאר: "בשלומה של מלכות – הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ…".
רבי יוסף אלאשקר בפירושו 'מרכבת המשנה' על מסכת אבות מבאר לנו פשרה של מימרה זו, באופן הבא: "שלום המלכות הוא ענין עצום לקיום הישוב, לפי שיחקור על עניני מלכותו, ואם יש עושקים יעשה בהם משפט. גם השרים יהיו נכנעים, ולא יעשו עול מפחדם מעונש המלכות".
כלומר, אחד מתפקידיה המרכזיים של מערכת משפט בכל חברה הינו להבטיח את יחסיהם התקינים של האזרחים החיים בתוכה. ואל עולם החוקים הנורמה והמשפט יש לצרף עקרון נוסף, שכן העולם אינו יכול להתקיים אך ורק על משפט. וזאת מהטעם שחרף חשיבותה הגדולה של המערכת המשפטית לעולם ועל מגמתה לסדר ולארגן את החיים במערכת עקרונות וכללים מוגדרת וקוהרנטית, ארגון החיים וקביעת נורמות יש בו כדי לגרום לפגיעה באדם הבודד, ליצירת עוול פרטי. את 'ההצדקה' לפגיעה באדם מתרצים בעדיפות שיש ליתן לכלל מאשר לחריגיו, ולכן במתח שבין הפרט לבין הציבור, תינתן, על דרך הרוב, עדיפות לציבור, לכלל. בהתאם למושכל זה מתקבל לא פעם מצב שבו המערכת המשפטית יכולה לשאת, בגלל נוקשותה ועקרונות המגבילים אותה גם פגיעה בפרטים.
אל מול מערכת נורמטיבית פועלת במקביל מערכת אתית, מוסרית, מוסדות של חסד שמבקשות לראות את האחר מבעד לפילטרים של קריטריונים וכללים, לראות את האדם כאדם.
ולכן, אל מול מערכת משפטית אנו פוגשים במלאכת הקמת המשכן, פרויקט לאומי כלל ישראלי המושתת על הדסטארט ציבורי, על תרומה והתנדבות שכל אחד יכול לקחת בה חלק. במסע גיוס התרומות למשכן כולם יכולים להיות שותפים. "ויקחו לי תרומה כל איש אשר ידבנו ליבו". ואולי כי במשכן ההתרוממות והעבודה הרוחנית צריכה להגיע ממקום אחר שונה לא משפטי רציונאלי אלא דרך מסילות הלב, התרוממות האדם וגבהות לב.
האיזון שבין החוק הנורמטיבי ואולי החסד והשייכות הכללית, מתבהרים על רקע התיאור התלמודי העומד על הטעם בעטיו המקדש נחרב, וכך הוא לשונו של התלמוד: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין".
עלינו להפנים שקיומו של בית המקדש חייב להיות אם נדע להתעלות מעבר לשורת הדין, אם נדע לרומם את ליבנו אל מעבר לחוקים יבשים והחלטות קטגוריות. ואולי עד שלא נדע לרומם את נפשנו אל המדרגה של "ידבנו ליבו" לא נוכל להגיע לבית המקדש. יכול ונצליח לבנות מערכת משפט טובה, מתוקנת, שתשפוט ותכריע בין המתדיינים בפניה, אבל רק באמצעות הדין לא נוכל להגיע למדרגה של קדושה ומקדש.
ולוואי שיותר מאשר נבקש למצות את הדין עם הזולת נתאמץ ונשתדל יותר על בניין פנימיותינו, וככל שנהיה שלמים יותר, נראה מעלת הדבר שבכל בעיה ובעיה, ופתרונה יהיה ברוח אהבת חברים.
(תרומה תשפ"ב)
