ביטול מצוות ברכת כהנים בחו"ל

ברכת כהנים היא מצווה מן התורה. הרמב"ם מונה אותה בספר המצוות שלו (עשין כו), כחלק מחיובי הכהנים במקדש, ואולם ב'משנה תורה' הוא ממקם את הלכותיה לא בספר עבודה, העוסק במקדש, אלא דווקא בהלכות תפילה, השייכות לכל אדם בכל מקום. הרמב"ם כנראה הבין שאמנם מקורה של מצווה זו הוא במקדש, אבל יש לה קיום עצמאי בכל מקום, כמו התפילה שנתקנה בכל מקום כנגד הקרבנות. הרמב"ם אף טורח להבהיר ש"כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצוות עשה אחת, הרי זה כעובר של שלוש עשה" (הלכות תפילה טו,  יב).

לאור זאת, מפתיע לקרוא על מנהג שרווח בקהילות אשכנז (קיים עד היום), לפיו אין הכהנים נושאים את כפיהם אלא ביום טוב, וגם אז רק בתפילת מוסף. הבית יוסף מזכיר את הטעם שניתן למנהג זה: "מפני שמנהג הכהנים לטבול מקודם… ובכל יום קשה להם לטבול". זהו כמובן הסבר קשה. הלא אין חובת טבילה לפני ברכת כהנים ולכל היותר מדובר בחומרא. וכיצד תידחה חומרא מצווה מן התורה?

הרמ"א מזכיר אף הוא את מנהג ארצות אשכנז, ומרחיב בהסבר אחר לכך (אורח חיים קכח, מד):

"משום שאז (=ביום טוב) שרויים בשמחת יום טוב, ו'טוב לב הוא יברך', מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם, ואפילו ביום טוב אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב."

גדולי האחרונים ביקשו להילחם במנהג זה ולבטלו, כפי שמעיד בעל 'ערוך השולחן' (קכח, ד): "מקובלני ששני גדולי הדור שבדורות שלפנינו…רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום", אך "נתבלבל העניין ולא עלה להם, ואמרו שרואים שמן השמים נגזר כן". לעומתם, הרב שאר ישוב כהן, שהיה רבה הראשי של חיפה, כן הצליח לבטל מנהג זה בצפון הארץ, והשיב את מצוות ברכת כהנים למקומה הראוי, כחיוב שבכל יום (ופשוט שכך יש להורות היום גם בחוץ לארץ).

ואחר כל זאת, דברי הרמ"א מאלפים. ראשית, הם מלמדים עד כמה ייחסו חשיבות לעניין השמחה בברכת כהנים. הדבר מתחבר לתובנה שמצוות ברכת כהנים תלויה רבות בכוונתו של הכהן לברך ואיננה רק שינון טקסט. אבל מעבר לכך, עצם המנהג מלמד עד כמה חירות היתה לקהילות ישראל בעבר בקיום ההלכה. הגם שמדובר במצוות עשה, קהילות רבות פשוט לא מקיימות אותה עד היום. הדבר מעורר בהחלט מחשבה על המחויבות ההלכתית, על היחס שבין מנהג להלכה ועל הצורה הנכונה של קיום מצוות בימינו.

(תרומה תשפ"א)