מנהיגות דתית של אהבה

דמות אהרון צריכה להיות סמל ומופת עבור רבנים ואנשי רוח

פירושים שונים נתנו להעלמת שמו של משה מפרשתנו, ולי נראה להציע שהיעדרותו נועדה לפנות  מקום לאהרן. עד כה חסה אהרון בצילו של משה, ועתה מגיעה שעתו היפה, כאשר הוא מקבל את המינוי הרם לתפקיד הכהן הגדול.

הבחירה באהרון אינה מובנת מאליה, שכן לכאורה, הכהן הגדול אמור להיות פרוש המתנתק מהחברה ומסתגר במשכן או במקדש כבמגדל שן, כשהוא שומר על קדושה וטהרה וממוקד כל כולו בעבודת ה'. גם בגדי הכהונה המפורטים בפרשה משווים לכהן הגדול דימוי של אדם מורם מעם, פרוש ונבדל.

אולם הבחירה באהרן מלמדת על דמות שונה לגמרי של המנהיג הדתי. בפקודת המינוי והמשיחה שלו לכהונה הרמה מצטווה משה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (כח, א). מודגש כאן שאהרון הוא איש משפחה שבא ובניו אתו, ושזכותו ומעלתו נעוצות בכך שהוא מגיע "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מעורה בחיי העם ומצוי בקרבו.

אהרן נבחר דווקא מפני שהצטיין בכישוריו החברתיים, היה מעורב עם הבריות ורגיש למצוקותיהם. לדברי חז"ל, אהרן פעל בקרב אחיו כבר בתקופת העבדות במצרים. משהחל לפעול כאיש ציבור בלט ביכולת התקשורתית שלו, והתמנה להיות דוברו של משה, לא רק בדיבור אל פרעה, אלא גם, ולדברי הנצי"ב בעיקר, בדיבור עִם העָם.

תכונותיו העיקריות של אהרון היו, לפי חז"ל, אהבת שלום ואהבת הבריות: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). אהרון היה מכתת רגליו כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (אדר"נ, יב), ובעוד משה, כמנהיג האומה, חורץ דין ואינו מתפשר, אהרן, המנהיג הדתי, היה מפשר ומגשר בסכסוכים ובעימותים (סנהדרין ו, ב).

נראה, שתכונותיו אלה הן שאפשרו לעם ישראל לפנות אליו בעת מצוקה, כאשר בושש משה לרדת מהר סיני, ולבקשו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים". הם ידעו שאתו הם יכולים לדבר, ושיערו שהוא לא ישלח אותם מעל פניו בנזיפה ובגערה אלא יקשיב להם ואף ילך לקראתם. ההתמקדות בפרשתנו בגדולת אהרון מציגה אפוא גם רקע מקדים לפעילותו של אהרן בחטא העגל עליו מספרת הפרשה הבאה, "כי-תשא".

תפקיד הכהן הגדול איננו רק אנכי, מוכוון מלמטה למעלה, מהארץ לשמים, אלא הוא קודם כל אופקי ומכוון לחיבור עם העם. רק מתוך חיבור זה הוא יכול להוות חוליית קישור בין ישראל לאביהם שבשמים. הכהן הגדול צריך היה להיות בעל לב רחב, אדם הרוצה בטובת חבריו. כזה היה אהרן שיצא לקראת משה, אחיו הצעיר, כשמשה נבחר להנהגת עם ישראל, בלא שמץ של קנאה "ושמח בליבו". על לב רחב זה היה ראוי להניח את האורים ותומים (שמ"ר ג, יז).

רק אהרן יכול היה לייסד את עבודת הכוהנים כעבודת אהבה. הכוהנים מברכים לפני נשיאת הכפיים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון לברך את עמו ישראל באהבה". מדוע עליהם לברך באהבה, הרי בשום מצווה אחרת לא מצאנו שיש לבצעה באהבה, ובשום מצווה אין האהבה נכנסת בתוך ברכת המצווה? הפוסקים הביאו כמקור לכך את דברי ספר הזוהר: "כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה [=שלא אהוב לעם או העם לא אהוב לו] – לא ישא כפיו" (מג"א, קכח, יא). הכוהנים מברכים את עם ישראל מתוך "קדושתו של אהרון" שהייתה קדושה של אדם המעורב עם הבריות, כואב את כאבם ורודף שלומם וטובתם.

לא אחת אנו עדים למנהיגות רוחנית המנותקת מרגשות העם וממצוקותיו. רבנים מובילים בממסד הדתי מתגלים לעתים כמי שמפיצים איבה במקום אהבה, ומשלחים ביקורת בוטה ואישית, מלאת אש וגופרית, על בעלי דעות שונות משלהם. דמות אהרון צריכה להיות סמל ומופת עבור רבנים ואנשי רוח, ועל כל אדם מישראל לראותה לנגד עיניו כדגם של הסברת פנים, אהבת הבריות ונשיאה בעול עם הציבור.

(תצוה תשפ"ב)