המכות שקדמו למכות

הפעילות במרחב הציבורי בישראל הצטמצמה מאוד בתקופה האחרונה, ודומני שיש רק סוג אחד של פעילות שלא הצטמצם כי אם התעצם, וזו האלימות. חדשות לבקרים אנו שומעים על מקרים של אלימות פיזית, אם בתוך המשפחה, ואם בין מפגינים למשטרה, כמעט בכל מגזר וגזרה. בתקופת הגלות ידענו שישראל "רחמנים הם", ולא פוגעים ביהודים ואף לא בנכרים, אך זכינו בעצמאות, נשאה ראש תופעת האלימות. פרשת השבוע מגלה לנו שכבר מרגע היותנו לעם היו מקרי האלימות בישראל. כאשר יצא משה ביום השני מארמון פרעה הוא ראה: "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים". סיפור זה בא ללמד על פועלו של משה, אך הוא גם ממחיש את המצב הפנימי בתוך העם, שגזירות קשות ניתכות עליו, ובה בעת אנשיו רבים זה עם זה.

רבי עזריה פיגו כתב בספרו "בינה לעיתים", שמראה האנשים הניצים הסביר למשה את מצבם הקשה של בני ישראל במצרים. כשיצא משה לראשונה אל אחיו, וראה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", הוא פנה "כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ". משה התפלא שיהודים רבים נמצאים בשטח, ואיש מהם אינו חש לעזרת אחיהם המוכה. הוא הניח שהסיבה לכך היא שהיהודים אינם רגילים להתקוטט, ומטבעם אין הם מסוגלים להרים יד אף לא לצורך הגנה עצמית. אבל למחרת, כשיצא בשנית, וראה "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים", הוא קרא בתדהמה: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" – נודע פשר אסונם, שכן הם אינם מסוגלים להשתמש בכוח כלפי מצרי, אולם במריבות שבתוכם הם דווקא הופכים לאלימים. "ויאמר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" – הדבר שמסביר את סבלם, והוא העוינות והאלימות ששוררים בקרבם.

מהסיפור על שני העברים הניצים למדו חכמים את הכלל הידוע: "המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו – נקרא רשע" (סנהדרין נח, ב), והרמב"ם שינה את הניסוח וקבע: "הרי זה רשע" (חובל ומזיק ה, ב). על המכה את חברו בפועל אמר רב הונא שם: "תיקצץ ידו", ורבי אלעזר אף סבר כי "ראוי להמיתו ולקוברו" (ברש"י שם). אילו חיו רב הונא ורבי אלעזר בזמננו הם בוודאי היו משתמשים בסמכות של בית הדין ש"מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה" (סנהדרין מו, א).

בעקבות שני אירועי האלימות בהם היה משה מעורב עם צאתו לראות בסבלות אחיו, הוא נאלץ לברוח ממצרים. בשובו למצרים כדי לגאול את אחיו מסבלותם שוב נתקל משה באירועי אלימות, והפעם היו אלה השוטרים שחטפו מכות מידי הנוגשים המצרים: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שוטרים אלה, שהתמנו כדי להשגיח על עבודת הפרך, "ישראלים היו, וחסים על חבריהם מלדחקם" (רש"י ה, יד). הם "מסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות" (שמ"ר ה, כג), במקום להאיץ באחיהם ולהכותם, ביודעם שיהודי לא מכה יהודי. אך טבעי הוא שבהמשך הדרך שוטרים אלה עלו לגדולה, והתמנו לסנהדרין, והם "שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו", כדברי רש"י: "מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו".

השוטרים הראשונים בתנ"ך צריכים להיות מקור השראה לשוטרינו, ומשה רבנו, המתקומם נגד הרמת יד, מלמד את כלל עמינו, שיש להתקומם כנגד כל תופעה של אלימות שאינה כלפי אויב, אסור להתרגל אליה, וחובה לשרש ולבער אותה מקרבנו.

(שמות תשפ"א)