הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
פרשת השבוע עוסקת בעיקרה בענייני המשכן, כשבלב הפרשה עומד העיסוק בבגדי הכהן. החצי הראשון של פרשת תצווה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכוהנים. החצי השני של הפרשה עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. התורה מקדישה יותר מארבעים פסוקים לתיאור בגדיו של הכהן הגדול, ומספרת לנו שמשה צריך להכין לכהן בגדים שיהיו "לכבוד ולתפארת".
לכאורה, היהדות אמורה להתמקד בפנימיות בלבד, ברוחניות, אז למה לעסוק בעניינים חיצוניים כמו בגדים? הפרשנים מסבירים עד כמה הבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, אבל יותר מכך – ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם.
בתפישת המקרא הבגדים הם בגדי קודש,"וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו–לְכַהֲנוֹ-לִי" (שמות, כ"ח, ד'). "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת" (שם, כ"ח, ב'). מפסוקים אלה עולה כי לבגדי הכוהנים יש גם משמעות ערכית, כדי לעורר רגשי כבוד בקרב העם. מה מיוחד בבגדים אלו? האם יש להם גם משמעות רוחנית?
ה'בגד' איננו רק מלבוש חיצוני המכסה את גופו של האדם. הבגד הינו גם הסמל להביע תכונה ומידה שמבקש האדם לייצג בתוך החברה. מלבוש מציין תפקיד, חייל, שוטר, רופא אחות, וכיו"ב. אולם מהלבוש ניתן ללמוד גם על תכונתו של האדם ומהותו. אדם הלובש מלבוש פשוט, צנוע, נקי ומסודר מעיד על מהותו ותכונתו הרוחנית. ולעומתו, אדם הלובש מלבוש מהודר, עם מותג, בולט, פרוץ וכו' – אף הוא מסמל את מצבו ואת השקפת העולם אותה הוא מבקש להביע דרך המלבוש. דוד המלך בתהילים אומר, "כהניך ילבשו צדק" (פר' קל"ט ב').
התמחות היא שלב מתקדם בהכשרת של רופא, הנערך לאחר שהרופא סיים סטאז' וקיבל רישיון לעסוק ברפואה.
לבגדים ולסגנון לבוש יש השפעה גדולה על האופן שבו הסביבה תופסת אותנו וגם על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. במסכת אבות נאמר, "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פ"א, י"ב). אדם שנזקק לבעל תפקיד משמעותי, ראוי שלא יהיה פער בין מה שהוא מייצג לבין מי שהוא. אהרן מייצג את כלל ישראל כלפי ריבונו של עולם. וכלפי העם הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. על כן ימי המילואים המופיעים בהמשך הפרשה ראשיתם בלבישת בגדי הכהונה "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות פר' כ"ח, מ"א). רק לאחר מכן תתואר הפעילות באותם שבעה ימים.
הרופאים המתמחים מאיישים את בתי החולים בכל שעות היממה ומבצעים את מרבית העבודה הקלינית, תחת פיקוח והדרכה של רופאים מומחים.
בסיום תפקידו שב הכהן ולובש את בגדיו, זאת כדי שלא ישכח כי הוא שליח. הכהן הגדול מחויב לזכור שמתחת לבגדי הפאר הוא אדם ככל האדם, ובתום שירותו בקודש יפשוט את בגדי הכהונה ויחזור וילבש 'בִגְדֵי עַצְמוֹ' (יומא, פ"ז, ד').
הרב אליעזר וולדינברג דן באינטרסים הסותרים, מחד גיסא, כדי לטפל בחולה של מחר, עלינו להכשיר רופאים, ואין כל דרך להכשירם ללא הדרכה מעשית. מאידך גיסא, עצם בדיקת החולה בפני קבוצה של אנשים עלולה לביישו, לפגוע בכבודו ולגרום לו לחוש שהוא אך ורק כלי בידם של המתמחים ברפואה.
להלן תשובתו, "…יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למיטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי – המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני, דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך…".
הרב וולדינברג פסק: "…דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למיטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי איפוא שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למיטת חולה זה" (שו"ת ציץ אליעזר, י"ג, פ"א).
את תשובתו ביסס על דברי הנצי"ב ב'העמק דבר' על הפסוק, "להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת המצורע" שמבאר עפ"י הראב"ד בתורת כוהנים, "..שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו…דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה… אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו".
הרב יגאל שפרן טוען כי מראשית דברי הנצי"ב שכתב ביחס לצרעת שהצורך להורות נובע מפני שמראות נגעים "מרובים ומטעים" ורק לאחר מכן כתב שמצורע שעבר על איסור לשון הרע, על כן הקלו בבושתו משאר כל אדם משמע שההיתר הינו תלוי הקושי הלימודי, אך כיוון שאין כל מקור נוסף ממנו משמע שניתן להקריב את הזכות לפרטיותו של חולה התקשה להקל בכך, ועל כן יש לבקש את הסכמת החולה, (עמק הלכה, ב' תשמ"ט, עמ' 129).
(תצוה תשפ"ב)
