מחלוקות בין תלמידי-חכמים

אם כבר, רומזת לנו הגמרא, ייתכן שבעלי המחלוקת הם הזחוחים

מסכת חולין (ו ע"ב – ז ע"א) מספרת לנו על מחלוקת הלכתית חריפה בין ת"ח גדולים: "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: 'וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן', אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו".

רבי מחדש חידוש הלכתי מפליג בדיני מצוות התלויות בארץ, על סמך עדות. ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן מבלי להפריש תרומות ומעשרות, והדבר מספיק לרבי כדי לקבוע שאין בית שאן חייבת בתו"מ. לתמיהה כיצד הוא משנה מן המנהג ההלכתי של אבותיו החכמים, משיב רבי כי "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". ממש כשם שלחזקיה היה מה לתקן ולחדש אחרי אבותיו, כך גם לרבי עדיין יש מה לתקן ולחדש בהלכה.

ומסיקה הגמרא: "מכאן, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה: אין מזניחין אותו, ואמרי לה: אין מזחיחין אותו. מאן דאמר מזיחין, כדכתיב: 'ולא יזח החושן'; ומאן דאמר אין מזניחין, דכתיב: 'כי לא יזנח לעולם ה"; ומאן דאמר מזחיחין, דתנן: 'משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל'".

אם תלמיד חכם אמר דבר הלכה, אע"פ שדבריו נראים מחודשים ואף שונים ממסורת הפסיקה המקובלת, לא מזניחין, עוזבים אותו ואת פסיקתו, בשל כך, לא מזיחים, מזיזים אותו הצידה, בשל כך, ולא מזחיחין אותו: לא מנסים לומר עליו שהוא גאותן וזחוח ולכן חידש בהלכה. אם כבר, רומזת לנו הגמרא, ייתכן שבעלי המחלוקת הם הזחוחים.

על "אין מזיחין אותו" לומדים מהחושן: "ולא יזח החושן מעל האפוד". ואמנם, החושן מסמל משפט, ופסיקת דין, ומכונה "חושן המשפט".

"חושן היה מכפר על מטי הדין, כמה דאת אמר "ועשית חושן משפט" (ירושלמי יומא פ"ז).

מי זכאי לחושן המשפט? מי ששמח באחיו הצעיר, לא חלק עליו, לא ערער על סמכותו, ולא ניסה להזיח אותו משליחותו: "ואמר רבי מלאי: בשכר 'וראך ושמח בלבו', זכה לחושן המשפט על לבו" (שבת קלט ע"א).

(תצוה תשפ"ב)