כי אני ד' רופאך – הרפואה מונעת

לאחר שהלכו ישראל במדבר שלושה ימים בחוסר מים מצאו ישראל מים, ובעקבות כך מועבר מסר, "ויאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ד' אֱלקיךָ…ְוהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ד' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו כ"ו). המדרש התקשה "הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכים רפואה? אלא כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך – בעולם הזה, ואם אשים כי אני ד' רפאך  – לעולם הבא" (מכילתא), כלומר, הצורך ברופא אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא, שם, המחלה תוסר והסבל ייעלם.

בין חכמי מצרים וחרטומיה היו גם רופאים. במצרים העיסוק ברפואה היה קשור לפולחן ולמאגיה. התייחסו לרופאים כמו אל אלים. הרודוטוס המכונה "אבי ההיסטוריה" התרשם מחכמת הרפואה שמצא במצרים. בחפירות במצרים נתגלו כלי ניתוח, כתובות על מחלות וטיפולים כירורגיים. גם בשלדים מצאו סימנים של ניתוחים וטיפולי עצמות. מצאו גולגולות עם סימני ניתוח ראש ברורים, שהחולה המשיך לחיות אחרי הניתוח. במוזיאון רוקפלר בירושלים יש גולגולת מצרית כזאת.

המכות באו לערער את גאוותם של רופאי מצרים. מעבר לבעיה הרפואית של מכת כנים "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא" (שם, ח', ט"ו). לאחר הכרתם המילולית במכת כנים, מכת השחין מביאה על החרטומים מפלה קשה כשהכה אותם "בשחין מצרים" כלשון התוכחה בספר דברים, "יככה ד' בשחין מצרים… אשר לא תוכל להרפא. יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקדך" (דברים כ"ח, כ"ז, ל"ה). הם אינם יכולים "לעמוד" יותר לפני משה, "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין…" (שם, ט', יא). והמפלה שלהם היא גם מפלתם של כל מצרים, ולכן הם מוזכרים ביחד עם כל מצרים – "בחרטמם ובכל מצרים" (ט', י"א). דווקא במקום זה התורה כותבת את המילה בכתיב חסר "חרטמם", כדי לציין את "החסר" והמפלה של חרטומי מצרים. אם כן שחין ומכת בכורות. היתה במכות אלה גם פגיעה לאומית ודתית. גם הדבר היא מחלה קשה ועל ידי המכה הזאת, ד' מראה את אפסות רופאיהם – "דבר בדרך מצרים" (עמוס ד', י').

בתפיסה המקראית מוזכרים חולים ומחלות, והואיל ומחלות מלוות את חיי האדם, אך טבעי הדבר שבחיבור המוקדש לחיי האדם יוזכרו מחלותיו. בשתי רשימות של מחלות, המובאות בפרשת הברכות והקללות, שפע של מחלות, שבהן השתמש הא-ל כעונש על ישראל החוטאים. השמות של המחלות במקרא התבארו במחקר המודרני באופן חלקי בלבד. לאחר מחלת הדבר, מופיעה רשימה בת שבע מחלות "יככה ד' בשחפת ובקדחת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון…" (דברים כ"ח, כ"ב).

דומני שהקושי "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך", אם אין מחלה מה צורך ברופא? מתיישב בכך שהרפואה המונעת הטובה ביותר לפי השקפת התורה היא שמירת התורה והמצוות, כנאמר, "ועבדתם את ד' אלקיכם… והסירותי מחלה מקרבך", אך במצב הקיים, שבו 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', יש חשיבות רבה לרפואה המונעת ועל כן תצוינו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, רבות ממצוות התורה כוללות בתוכן גם תועלת של רפואה מונעת, אף על פי שכמובן לא זו הייתה מטרתן העיקרית. ניקיון המחנה, הרחקת המצורע, המנוגע, טמא מת ושאר הטמאים, ודיני הטהרה במים חיים. תשובות רבות דנו בהתנהגות הרצויה בזמן מגיפות, ובעיקר נידון העניין במגפות הדבר.

הפוסקים נתנו עצות שונות למניעת הידבקות, העצה העיקרית הייתה לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר" (בבא קמא ס' ע"ב, רמ"א יו"ד קט"ז ה'). קיים איסור תענית בזמן מגיפה (מג"א סי' תע"ו ס"ק ב') ומסופר כי בזמן מגפת החולירע הכריז הגאון ר' ישראל סלנטר שלא להתענות ביו הכיפורים, וללכת לטייל באוויר הצח, והוא עצמו עלה על הבימה ואכל לעיני כל הקהל (ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' רע"ג). ר' ישראל היה רגיל לומר כי חולה פטור מכל המצוות פרט למצווה אחת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", והנה בא היצר ומסית לזלזל גם במצווה יחידה. פעם ראוהו עומד בשעת בין השמשות ומסתכל בשמיים, כדי לכוון את זמן צאת הכוכבים. התברר, שהרופאים פקדו עליו לנוח שלושה ימים מלימודים. ר' ישראל מילא כמובן אחר פקודתם, ובפנות היום השלישי עמד לכוון בדיוק שעת יציאת היום, הסביר, שכשם שאסור לאחר לרגע את הלימוד, משום מצוות תלמוד תורה, כך איסור להקדים רגע, משום חובת שמירת הנפש (תנועת המוסר, הרב דב כץ, עמ' 315-316).