למי ניתן דבר ה' הישיר?

התורה מונה את האורים ותומים כחלק ממעשה החושן "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (כח, ל). מהם בדיוק האורים והתומים שניתנים אל החושן והם מונחים על ליבו של אהרן? (מינוח חריג).

הרמב"ן מתנגד לאפשרות שמדובר במעשה אומן ובחפץ בעל צורה וחומר. "סבר רבי אברהם להתחכם בעניין האומרים והתומים ואמר כי הם מעשה אומן כסף וזהב כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל". אבן עזרא אכן סבר שהאורים ותומים הם חפץ שמטרתו היתה לגלות את העתיד לבוא, ככל הנראה כעין זה שהחזיקו עובדי כוכבים וכעין התרפים של לבן. אולם, רש"י מפרש שלא מדובר בשום כלי אלא בשם השם המפורש שנכתב והונח בין קפלי החושן. את העמדה הזו מחזק הרמב"ן בטענה שלא מצאנו בין הציוויים על הכנת הכלים ציווי על הכנת האורים והתומים ואינו נזכר בין מעשי האומנים.

אבל, ביחס למטרת האורים ותומים אין מחלוקת גדולה. גם הרמב"ן חשב שתפקידם לסייע להבנת דבר ה' ביחס לדרך בה עם ישראל צריך ללכת. וכך כותב הרמב"ן: "והעניין הוא, כי היו שמות קדושים, מכוחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם (שופטים א א). היה הכהן מכווין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג ב) (רמב"ן, כח, ל)".

לדברי הרמב"ן, אבני החושן שעליהן היו כתובים שמות השבטים ושמות האבות היו מנצנצות בתשובה לשאלת הכהן. אולם, בהמשך הוא מסביר שהנצנוצים לא היו כסדר הופעתן במילה ונותר מרווח פרשני: "והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן 'יהודה יעלה' היה אפשר להיעשות מהם 'הוי הד עליה', או 'הי על יהודה', ותיבות אחרות רבות מאד".

סידור מוטעה של האותיות היה יכול להוביל למסר שונה ואחר. ומשום כך היה צורך באורים ותומים שהיו על לב אהרון. קריאה בתורה מנקודת מבט משוחדת ואג'נדתית עלולה לגרום שבמקום ש"יהודה יעלה" יהיה "הי על יהודה" (הי = בכי, פורענות, עיינו יחזקאל ב, י; עירובין כא, א). היחס בין דבר ה' ובין הדרך בה אנשים ומנהיגים מפרשים אותו מחייב לב מאיר, לב תמים בחוקי ה', לב שהשם המפורש בחיקו. ומשם ועד ימינו, דבר ה' הישיר ניתן למי שמכוון את דבריו לשמו.

(תצוה תשפ"ב)