המים מאז ומעולם היו חיוניים

מעריכים שכ-2.5 מיליארד איש חיים באזורים דלים במים, תופעה שצפויה להחריף עם התחזקותם של תהליכים כמו משבר האקלים.

בפרשת השבוע חוזר פעמים רבות הסיפור על חפירת הבארות על ידי יצחק. "… וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כ"ו, י"ג-ט"ו). "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו… וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, כ"ו י"ח). ושוב לבסוף נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם…" (שם, כ"ו, ל"ב-ל"ג).

ככלל, התורה אינה מרחיבה במאורעות חייו של יצחק. זהו אחד הפרטים הבודדים שהתורה מספרת עליו, ובאריכות, מדוע? מה משמעות חפירת הבארות ומה משמעותם של השמות השונים של הבארות?

הרשב"ם טוען שעניין הבארות מובא כדי ללמדנו שאפילו שהפלישתים סתמו את הבארות בימי אברהם, בנו יצחק שב ופותח אותם. הוא איננו מוותר אלא נאחז בארץ למרות הקשיים. הרמב"ן מפרש שבחפירת הבארות משמעות סמלית נסתרת ורמז לעתיד. לשיטתו "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן הריב על הבארות הוא סימן על המאבק הרוחני בין עם ישראל לעמים. השמות, עשק ושטנה, מבטאים היטב את אותם מאבקים שרק באחרית הימים ייפסקו.

על הצורך החיוני במים בארץ ישראל אין צורך להכביר במילים. הרוצה להיאחז בארץ מוכרח להתחשב בעובדה זו. יצחק בהיאבקו עם פלישתים מחזק את אחיזתו בארץ, כך פירש האלשיך, שאבימלך, מלך פלישתים, היה מדרבן שנאה כלפי יצחק – היות ורצה להיפטר ממנו, שלח את עבדיו לסתום את הבארות. כדי שיצחק יבין את הרמז שאינו רצוי בארץ וייצא משם!

דון יצחק, האברבנאל, ביאר את חפירת הבארות וקריאת השמות כאות וסימן שיצחק, ממשיך את פעולתו של אברהם אביו כריבון בשטח. התורה סיפרה את המאבק הניטש בין יצחק לבין הפלישתים כדי להודיע שיתקיים הכתוב "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות הא-ל".

מדינת ישראל שוכנת באזור אקלימי חצי מדברי, המתאפיין בשנים שחונות שבהן כמות הגשם קטנה מהממוצע. ישראל מחזיקה בשיא עולמי בטיהור מי שפכים, מניעת אובדן מים, התפלת מי ים, שימוש במים מליחים בחקלאות ועוד.

אין צורך להעריך בציטטות עד כמה המים הם מצרך חיוני, אשר בלעדיו אין חיים. הדילמה המפורסמת בגמרא, אשר אנשי הלכה ומשפט, אתיקה וסוציולוגיה הרבו לעסוק בה, היא: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא ס"ב, ע"א).

חיוניות המים היא גם כשאינם לשתייה. אחד המקורות ההלכתיים המכוננים בדיון זה, דן במקור מים ציבורי שאיננו מספק לכל הצרכים, מי קודם לנצלם. "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים – בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים" (נדרים פ' ע"ב). בסוגיה זו מובאת דעת ר' יוסי המייחס למים המיועדים לכביסת בגדים רמה של פיקוח נפש! דעת רבי יוסי מפתיעה ביותר, לדעתו בעל המים יעדיף את כביסתו על פני צימאונם של אחרים, שאינם 'מקומיים'. האחרונים דנו האם בכביסה מדובר בשאלת 'חיים' או בצער. האדמו"ר מקלויזנבורג סובר שההזדקקות לכביסה, לדעת ר' יוסי, כמוה כ'חיי נפש', ולא כצער בלבד. הוא מנמק זאת שלא ייתכן לסכן אחרים רק כדי להימנע מצער בלבד (שו"ת דברי יציב, חו"מ סי' ע"ט). הרב משה פיינשטיין סבור שבעניין 'חיי אחרים' מול 'כביסתן' לא מדובר בשאלת חיים ומוות בשום צד, לא שלו ולא של האחרים. הנדון הוא רק צער כתוצאה מחוסר מים לעומת צער אחרים שיצמאו ויצטרכו לטרוח למצוא מים (אגרות-משה יו"ד ח"א סי' קמ"ה).

נציין שגם אם כיום 'כביסה' אינה חיונית עד כדי 'שגעון', בלשון התלמוד, עדיין ניתן לדמות את הצורך במים לשירותים כצורך דומה מבחינת חיוניותו – לעתים, גם לרחיצת תינוקות, זקנים וחולים. יש הסוברים שמאחר ומדובר בעיר שלמה ההימנעות מכביסה משמעותה בעיית היגיינה חמורה ולכן הכללים הם אחרים כי מדובר בפיקוח נפש של ציבור (שו"ת בדי הארון על פיקו"נ סי' ג'). אי אפשר להתחסד על חשבון ילדים, בני העיר אינם רשאים לוותר על מי השתייה או על הכביסה לטובת חייהם של אחרים, משום שהאוכלוסייה בעיר מורכבת מילדים קטנים והם אינם בני מחילה ולכן אי אפשר להתחסד על חשבונם.

(תולדות תשפ"ב)