כיצד קהילה צריכה להתמודד עם סרבן גט?

השתדלתי לקחת על עצמי את תפקיד גיוס הקהילה למשימה; ביקשתי מחברים בקהילה ללכת לביתו של הסרבן ולבקש ממנו לתת גט

סרבנות גט היא מהתועבות הנוראות שקיימות בעולם הדתי. המציאות שבה ההלכה משמשת ככלי בידיהם של רשעים כדי ליצור עוול ופגיעה, ליטול חירות או לסחוט ממון, היא זוועה איומה, ועל כתפי הרבנים, הדיינים ותלמידי החכמים מוטלת האחריות לגול את החרפה הזו מעולמנו. מנקודת המבט של רב קהילה, מעוררת מציאות של סרבנות גט בתוך הקהילה אתגרים מורכבים, משום שכמו בכל סיפור משפחתי, גם לסרבנות גט יש מעגלים שונים של השפעה – מבני הזוג עצמם, דרך ילדיהם ושאר קרוביהם ועד למבט הקהילתי הרחב. אין סיפור אחד דומה למשנהו וקשה לתת מענה לכל הצדדים המעורבים בדבר, אך בראש ובראשונה, דומני שבמקרה של סרבנות גט בתוך הקהילה צריך הרב בראש ובראשונה לשאול את עצמו – מה התפקיד שלי? היכן אני יכול לתרום ולהועיל? מה המרחב שבו יש לי ולכישורים שלי יתרון יחסי? וגם, איזה נזקים אני עלול לגרום חלילה?

במקרים שבהם האדם הסרבן חבר בקהילה, יכול רב הקהילה לנסות ולסייע להפעיל לחץ במטרה להביא לגט המיוחל. חכמי הדורות גזרו כל מיני תקנות והרחקות במטרה לגרום לסרבן לחדול ממעשיו הרעים. בתי הדין בישראל משתמשים לא פעם באותן תקנות וגזרות, והתגייסות של רב הקהילה ליישום הנחיות בית הדין ולהצבת דרישה חדה וברורה למתן גט מיידי ולהפסקת כל סחיטה ודרישה הכרוכה במתן הגט. כל אלה רלבנטיים כאמור רק כאשר הצד המסרב חבר בקהילה שאותה מוביל הרב. אך יש לזכור כי בדרך כלל, זוגות הנמצאים בהליך גירושין כה קשה ומכוער, אינם גרים יחד וסביר שגם לא יהיו חלק מאותה הקהילה.

הפעם הראשונה שבה נתקלתי במקרה של סרבנות גט היה כאשר הצד המסרב אכן לא היה עוד חלק מהקהילה. הליך הגירושין הלך והתארך, הכאב הגדול לכל המעורבים בדבר הלך והתעצם. קירות המשרד שלי ראו שוב ושוב את דמעת העשוקים שאין להם מנחם, ובתום כל שיחה כאובה שכזו תהיתי מה תפקידי כרב קהילה המלווה דווקא את הצד המסורב, בעוד הצד המסרב נמצא הרחק ממני ומקהילתי ולמען האמת אני כלל לא מכירו. ההליך המשפטי קיבל מענה על הצד הטוב ביותר, ומיטב אנשי המקצוע בתחום גוייסו כדי לקדם את מתן הגט. משכך, הבנתי כי עיקר תפקידי כרב קהילה גם אינו במרחב ההלכתי-משפטי.

לאחר זמן מה של מחשבה והתייעצות, בו התלבטתי במה בכל זאת אוכל לסייע כרב קהילה לאדם מקהילתי הנתון במציאות כה קשה ואכזרית, הבריקה רעייתי בתשובה ברורה – "התפקיד שלך הוא להפוך את הסיפור מדין אזרחי לדין פלילי". כששאלתי לפשר החילוק, הסבירה לי אשתי שיסוד הדין האזרחי הוא תביעה של אדם פרטי כנגד אדם אחר, בעוד יסוד הדין הפלילי הוא תביעה של החברה כולה כנגד העבריין. במשפט האזרחי התיקים הם "פלוני נגד פלוני" בעוד בדין הפלילי כותרת התיק היא "מדינת ישראל נגד פלוני". סכסוך גירושין הוא בדרך כלל עניין פרטי של בני הזוג, אך ברגע שנשלף הנשק האלים של סרוב הגט, ראוי שייהפך הדבר לעניינו של כלל הציבור. לא עוד סיפור הנוגע רק לבני המשפחה באופן פרטי ודיסקרטי, אלא התגייסות של כלל הציבור לעמוד לצד הנרדף כנגד הרודף.

משחלחלה בלבי ההבנה הזו, השתדלתי לקחת על עצמי את תפקיד גיוס הקהילה למשימה. פניתי לחברים שונים בקהילה וביקשתי מהם ללכת לביתו של הסרבן ולבקש ממנו לתת גט. השתדלתי שכמעט בכל יום יגיע מישהו מהקהילה לביתו ויציב בפניו דרישה בלתי מתפשרת בנושא. ברור היה לי שלא מהמפגשים הללו תבוא הישועה ולא השליתי את עצמי שאמצעי הלחץ הזה יסייע להשגת הגט. תפקיד "משמרות המחאה" הללו היה להפוך את הסיפור לעניין קהילתי. להביא למודעות הקהילה והמשפחה הפגועה, שהציבור עומד לצידה, שהם אינם לבד. שהמאבק בסרבן יהפוך לשיחת היום בשבילי קהילתנו. גם אני עצמי נסעתי כמה וכמה פעמים לפגישות שכאלו עם הסרבן, שעיקר תכליתן הייתה השתתפות בצרה ועמידה כנגד הפוגע.

הגט המיוחל ניתן בסופו של דבר. הרבה דם יזע ובעיקר דמעות זרמו עד לאותו הרגע. אסור שמקרים כעין זה יישארו קרב פרטי של מסורבות הגט. תפקידנו כרבנים וכקהילות להפוך את העניין לסיפור של כולנו.

(תצוה תשפ"ב)