למה בני נוער שותים בפורים?

הבקבוק או הסיגריה נולדים מתוך הוואקום. מי ששותה ומעשן, ובעצם "מזדכה" על התודעה שלו, עושה את זה כי הוא יודע שהוא לא הולך להפסיד כלום

פורים הוא התלבטות גדולה. מצד אחד, מכירים כולם את דברי הגמרא במגילה לפיה – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ולכן פשט המנהג לשתות לשכרה בסעודת פורים. ומאידך, כולם מבינים יפה שאלכוהול הוא משחק מסוכן שתחת השפעתו עלולים אנשים לעשות דברים רעים ומסוכנים. כרב קהילה, אני חש קרוע בין שני היסודות – בין דברי הפוסקים המחייבים לשתות אלכוהול בפורים והידיעה הברורה שכך מקובל בישיבות ובקרב החסידים, לבין האחריות הפשוטה שלא יתרחשו במסגרת חג הפורים כל מיני זוועות חמורות. הזירה המרכזית שבה אני מוצא את עצמי מתלבט בנושא היא מול בני הנוער בקהילתי, ואני חש מזה שנים אחריות גדולה לכך שחגיגות הפורים בקרב בני ובנות הנעורים אצלנו יעבור בשמחה שאינה מסוכנת.

לכן, מזה שנים רבות, כרב קהילה, אני משתדל לפגוש את הנוער או את צוותי החינוך שלהם כבר שבועות ארוכים לפני פורים ולהציע להם כיוון חשיבה להתמודדות עם חובת השתיה בפורים, באופן שלא יעלים אותה כליל אך גם לא יפגע בביטחון של החבורה.

נקודת המוצא שלי היא שהסכנות הגדולות אינן נובעות מהאלכוהול עצמו. זה גם לא בגלל התרבות הכללית, מערכת החינוך או היעדר הנוכחות ההורית. האשם העיקרי במסיבות השיכורים של הנוער בפורים זה ה"לא", ה"אסור", ה"נגד". השיח החינוכי שלנו עוסק הרבה יותר מדי בשאלה "מה לא?" והרבה פחות מדי בשאלה "מה כן?" – החבר'ה יוצאים לחופש ואנחנו אומרים להם לא לרוץ לכביש, לא לנהוג בפראות, לא לעבור על החוק ולא לישון עד הצהריים. הם יוצאים למסיבה ואנחנו אומרים להם לא לשתות ולא לעשן, לא לרקוד מעורב ולא לעבור על ההלכה. הם נוסעים לחופשה ואנחנו דואגים שהם לא יקחו טרמפים, לא ישתכרו או לא יקיימו יחסי מין.

"לא" הוא מסגרת, גבול וצורה. אבל הוא איננו תוכן. איסורים לא מייצרים תרבות ולא בונים חברה.

חשוב להבין למה החבר'ה, גם אלו שאינם מקפידים בדרך כלל על כל הוראות ההלכה, שותים במסיבות פורים? הרי הבירה מרה להם, הטקילה חריפה להם והיין חמוץ להם – אבל כאשר כל החבר'ה יושבים יחד במסיבת פורים, פשוט משעמם להם. לא עושים כלום, לא קורה כלום. כשהם יצאו מהבית, ההורים והמורים ציידו אותם בהמון צידה שלילית לדרך – "אל" ו"לא", "אסור" ו"לא כדאי", אבל לא אמרו להם מה כן לעשות.

הבקבוק או הסיגריה נולדים מתוך הוואקום. מי ששותה ומעשן, ובעצם "מזדכה" על התודעה שלו, עושה את זה כי הוא יודע שהוא לא הולך להפסיד כלום – לא יהיה משחק מאתגר, לא תהיה תכנית מעניינת, לא הצגה, לא מערכון ולא שיר. יהיה רק עוד מהרביצה המשמימה או מריקודים חסרי תוחלת, אז אפשר להשתכר ולהתמסטל. ממילא לא נפסיד כלום.

זה מתחיל מתפיסה בינארית – כאילו יש שני מצבים: מצב ה"כן" – שבו עובדים, עושים או לומדים. ומצב ה"לא" שבו נהנים, חופשים ונחים. אבל זו טעות – גם הנאה וחופשה הם עשיה חיובית, פשוט מסוג אחר. וגם מנוחה ושמחה הן תורה שצריך ללמוד. שתיה, אוכל, מוסיקה ואפילו ריקודים הם לא תכנית למסיבה ולא מתכון להנאה, הם תפאורה שאליה צריך ליצוק תוכן. זו מיומנות שצריך לרכוש. "תוכן" יכול להיות כיף, מעיף, מרומם ומענג. אבל שיהיה תוכן. לתפוס את הנער רגע לפני שהוא יוצא למסיבה ולתת לו שיחת מוסר מה אסור – זה לא הוראה ולא הכוונה. להתייצב בהפתעה במסיבת פורים של החבר'ה זה לא חינוך. זה שיטור.

אני משתדל לעודד אותם זמן רב מראש להכין תכנית למסיבת הפורים שלהם. אם יהיה תוכן למסיבה הם ישתו פחות – גם כי יהיה פחות משעמם. וגם כי מי שיהיה שיכור, פשוט יפסיד את התוכן. אז אולי אחד או שניים "יאבדו את זה", אבל הרוב לא יזרום לשם. אנשים אוהבים שמעניין להם.

רבנים אמונים על דברי ההלכה והפוסקים – החובה והפטור, המותר והאסור. אך ההבדל בין "רב" ל"רב קהילה" הוא ביכולת לצאת מהמרחב ההלכתי הטהור ולתרגם אותו לשפה חינוכית, מעשית ויישומית. כשאני משוחח עם מדריכי הנוער או עם הנוער עצמו על ההכנות למסיבת פורים, אני לא פוסק ולא מורה הוראה, אני קצת מחנך, קצת עובד סוציאלי, ובעיקר – אבא מודאג.

(צו תשפ"ב)