צעקה מול שתיקה
הארגונים המוחים נגד מה שהם רואים כפגיעה בנפש היהודית של המדינה, בראשם זרם הר המור (ואני באמת מאמין להם שכך הם רואים את המצב), ניחנו בכושר ארגון מעולה. כנס עם כאלף רבנים ואחרים, עצרות בעשרות צמתים ברחבי המדינה, הפצת חוברות ופעשקווילים בכמויות לבתי כנסת בכל רחבי הארץ, העלאת סרטונים ופוסטים ברשתות ובאתרים המגזריים, בקיצור- יודעים לעשות את העבודה. ואני לא נכנס כאן לעובדה שחלק מהעבודה הזו, בעיניים שלי, היא לא ממש נקייה, וזה בלשון עדינה. הכפשות, 'הקטנות', זלזול בוטה על רבנים שלא מהמלייה שלהם, לטעמי, מבזה יותר את המבזים מאשר את אלה אליהם כיוונו את הדברים. אבל, איש ותת-מגזר, וסגנונו.
אותי אישית מעצבן, שלא לומר כואב, החצי השני. מה שבעיניי הוא הרוב הדומם של הציונות הדתית, שבזים להשתלחויות ההן של קבוצת הקצה בחרד"לינו, אולי מדברים עליהן בשולחן שבת, אבל זהו. ממשיכים לשלוח את הילדים/נכדים לאותם בתי מדרש, ממעטים להגיב ברשתות לאותם הפוגעים ברבנים 'ליברליים', מתנהגים כאילו העסק הזה אינו נוגע להם. בעיניים שלי, הוא נוגע גם נוגע. כי ההם מנסים להשתלט על החיים של כולנו כאן. וכמעט כל האמצעים כשרים. אני בטוח שלהרבה מאוד מאותו 'רוב דומם' זה כואב, איכפת. אבל משיחה עם כמה מה'רוב' הזה, הבנתי כי הם התעייפו ממלחמות היהודים האלה. התייאשו. מבינים שמדובר במאבק אבוד מראש, כי מהצד השני יש אנשים/רבנים דוגמטיים שמכירים רק את 'יקוב הדין את ההר'. בכלל המיואשים האלה אני סופר גם כמה וכמה רבנים בולטים בציונות הדתית, ש'משום מה' מעדיפים שלא להכניס את רגליהם לביצה הזו. אולי חוששים שייפגעו אישית? בעיניים שלי, אם הם נותנים לחבריהם הרבנים לספוג אש ואינם קופצים להגן עליהם (בלי שיבקשו), שלא יתפלאו אם הם יהיו הבאים בתור לספוג. ואני אישית מכיר כמה רבנים עם פוטנציאל להיות מובילים, שכבר מזמן מעדיפים לתפוס מרחק ממה שנקרא 'המגזר' ולהשקיע את זמנם וכישוריהם ב'כלל ישראל'. ואתם יודעים מה? אני מבין אותם ואפילו קצת מקנא בהם.
בלי לעשות גלים
בזמן השאול שלו כשר לשירותי דת (עד שתתפרק ממשלת השינוי) מנסה מתן כהנא לחולל שינויים בדברים שקודמיו בתפקיד פחדו (או לא רצו) לגעת. מתווה הכשרות, מתווה הגיור, מוכר וידוע. אבל במקביל, פועל כהנא להביא לכך שבחירת הרבנים הראשיים לישראל לא תהיה 'משחק מכור' בהיות רוב הגוף הבוחר 'קהל שבוי' של הרבנות הראשית, וחותר להעביר יותר כוח אל השטח. (ומן הסתם באמצעותו גם לעצמו). כך גם ביחס לבחירת רבני עיר. בימים אלה פורסמו לעיון הציבור לצורך הערות תקנות לעניין בחירת רבני עיר, המשנות את הרכב הגוף הבוחר כך שחציו ייבחר על ידי המועצה המקומית, וחציו השני ייבחר בין רבני המועצה ונציגי ציבור. בתכלס' התקנה, אם תעבור בשלום, תקטין את כוחה של הרבנות בבחירת הרבנים ותעביר אותו לציבור. (נשמע הגיוני, לא?).
תקנה נוספת שהוצעה נוגעת לקציבת כהונה של רבני ערים. נכון להיום החוק קובע כי רב עיר שמונה אחרי 1974 יוכל לכהן עד גיל 70 ומועצת הרבנות הראשית תוכל להאריך את כהונתו בחמש שנים נוספות – עד גיל 75. (כך קורה תמיד). אלה שמונו לפני 1974, יוכלו לכהן כל ימי חייהם. אתם יודעים מה? אפילו ללא תלות במצב בריאותם. ובישראל יש מספר רבנים שמכהנים למרות שעברו את גיל 85 ואפילו 90. כעת בא כהנא ובתקנה חדשה מציע גם לקצוב את כהונת כל רבני הערים, ללא תלות מתי נבחרו, וגם להקים 'ועדה רפואית' שתבחן מעת לעת האם הרב המקומי כשיר להמשיך בתפקידו. אומץ, יש לבחור. בעיניים שלי, גולת הכותרת של פעולתו במשרד תהיה, אם יביא לביטול כפל רבנים. הן בערים והן בראשות הרבנות הראשית לישראל. עניין מיותר, ולא רק בהיבט הכספי.
ואחרי כל זה
"בימים האחרונים אני מסתובב עם בחילות, עם מן גוש עצבות שמונח בגרון ומקשה על הנשימה.
לכן כשנתקלתי בדברים של הרב הלורד יונתן זקס זצ"ל, לא היו מדויקים מהם כדי להביע את התחושות שלי", כתב הרב אורן דובדבני בפוסט שהעלה השבוע, ומתוך שאני חש ממש כמו כמוהו, אני מביא דרכו את שכתב הרב זקס:
"זהו האתגר של היהדות במדינת ישראל של זמננו: מקומה הנכון אינו בפוליטיקה המפלגתית, ולא כזרוע של המדינה; לא כמערכת של פלגים נבדלים, ולא כתרבות נגד, ולא כאידיאולוגיה טריטוריאלית. תפקידה הוא ליצור, לעצב, להנהיג ולהניע חברה אזרחית. אם הדת אינה נתפסת בעיני הישראלים ככוח מאחד בחברה, אם יהודים דתיים אינם זוכים להערצה על עשייתם למען העניים, הבודדים והחלשים, אם היהדות איננה קולם של הצדק והרחמים, הרי דבר השתבש בנפשה של ישראל… היהדות בישראל של זמננו איבדה את האינסטינקט הנבואי שלה – דווקא כשהוא נחוץ יותר מתמיד" (בלשון עתיד, עמ' 166).
(תצוה תשפ"ב)
