פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןאתגר הגיור ט': תולדות הגיור בישראל-תקופה שנייה: מהקמת הממלכה החשמונאית (142 לפני הספירה) ועד לסוף המאה הראשונה לספירה
שתי תופעות מרכזיות חשובות לנושא הצטרפות לא יהודים לעם ישראל בתקופה ארוכה זו: א. הצירוף בכפיה של לא יהודים ליהדות. ב. היותה של היהדות דת מסיונרית החותרת לצרף לא יהודים רבים ליהדות בעיקר ברחבי האימפריה הרומאית. במאמר זה נעסוק בתופעה הראשונה ובפעם הבאה אי"ה נעסוק בתופעה השנייה.
הגיור בכפיה של לא יהודים ליהדות בזמן הממלכה החשמונאית:
אחד המיתוסים בנושא הגיור הוא שהיהדות מעולם לא הייתה דת מגיירת בכפייה, בניגוד להמרת הדת בכפייה של הנצרות ושל האסלאם. אולם העובדות יותר מורכבות. גם כאן כבסוגיות אחרות נוטים להשליך תפיסות מתקופות יותר מאוחרות על תפיסות שונות ואף מנוגדות בתקופות יותר קדומות.
המרד החשמונאי מול השליט ההלניסטי-סלווקי, אנטיוכוס אפיפנס וגזירות הדת שלו, וכנגד היהודים המתיוונים הקיצוניים, בהם הוא תמך ( 167 לפנה"ס) הוביל עם השנים (142 לפנה"ס) להקמת מדינה יהודית עצמאית בראשות שמעון החשמונאי, אחרון בניו של מתתיהו שהרים את נס המרד. מדינת החשמונאים התקיימה עד לכיבוש של ארץ ישראל על ידי המצביא הרומאי המפורסם פומפיוס (63 לפנה"ס) 133 שנים לפני חורבן בית המקדש השני. [חשוב לזכור שברוב הגמור של תקופת הבית השני (538 לפנה"ס עד 70 לספירה) הייתה רק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, ראשית בחסות הפרסים, אחר כך בחסות ממלכות הלניסטיות ולבסוף לאחר פסק זמן של שמונים שנה של מדינה יהודית חשמונאית עצמאית, בחסות רומא באופן עקיף (כמו בזמן המלך הורדוס) וישיר על ידי נציבים רומאים].
בכל מקרה, יורשיו של שמעון שאפו להרחיב את גבולות המדינה החשמונאית לאזורי הגליל, עבר הירדן, דרום יהודה ועוד. לשם כך בנו ויורשו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון ובניו יהודה אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי גיירו בכפייה בני עמים שונים תוך כדי הרחבת הטריטוריה של ארץ ישראל ולשם חיזוק הדמוגרפיה היהודית.
המקרה הבולט כאן הוא של הגיור בכפיה של האדומים על ידי יוחנן הורקנוס הראשון (104-134 לפנה"ס). על פי התיאור של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) ההיסטוריון הגדול של ימי הבית השני והמרד הגדול כנגד רומא שהסתיים בחורבן בית המקדש השני, יוחנן כבש שטחים נרחבים בסוריה ובעבר הירדן ובאדום (129 לפה"ס ואילך) ושם כדברי יוסף: "הכריע את כל האדומים, והרשה להם להישאר בארץ אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודים. והללו קיבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלו של היהודים, ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך שלישי הספרים אחד עשר-עשרים. תרגום: אברהם שליט, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג [תשמ"ח], ספר יג, 257). מעדות ידועה זו של יוסף היה מקובל במשך שנים במחקר שאכן האדומים גוירו בכפייה ושגיור בכפיה לא נתפס כלא לגיטימי. אנו גם רואים שבאותו זמן המילה לגברים הייתה חלק מתהליך ההצטרפות ליהדות, אבל לא נאמר כלום על טבילה, וזאת בצד קיום חוקי היהודים.
על פי ההיסטוריון אוריאל רפפורט הסיבות לגיור בכפייה של האדומים על ידי יוחנן היו המספר הרב שלהם שהגדיל את כוחם המספרי של היהודים בארץ ישראל וגם משום שהאוכלוסייה האדומית הייתה קרובה ליהודים בגזע ובלשון (אוריאל רפפורט, תולדת ישראל בתקופת הבית השני, תל-אביב: עמיחי, 1984, עמ' 126). במחקר העכשווי יש חוקרים שמטילים ספק באמינות התיאור של יוסף בן מתתיהו על הגיור בכפיה של האדומים. אולם עדיין זו הדעה הדומיננטית. ההיסטוריון ישראל שצמן שמצדיק את הגישה שאכן היה גיור בכפיה, כותב ש"ההלכה הפוסלת גיור בכפייה התגבשה לאחר חורבן הבית השני, כנראה אחרי מרד בר-כוכבא, ואין ללמוד ממנה על עמדתם של החשמונאים בנושא זה" (ישראל שצמן, "על גיורם של האדומים" בתוך: מנחם מור ואחרים (עורכים), לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 241-213, הציטוט מעמ' 233).
בנו של יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס (103-104 לפה"ס), שהיה הראשון שהפך את עצמו למלך, המשיך להרחיב את גבולות ארץ ישראל. אחיו, אנטיגונוס סיים את כיבוש הגליל שבו החל האב, יוחנן הורקנוס, ותוך כדי כך גם גוירו היטורים הערבים. אחיו אלכסנדר ינאי (76-103 לפה"ס) המשיך בתהליך ייהוד ארץ ישראל (רפפורט, פרקים יב, יג).
(כי תשא תשפ"ב)
