הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
יש אנשים שלוקחים יותר מדי קשה את קיומן של מחלוקות בין רבנים. בעקבות כמה ממחלוקות הרבנים שהתפרסמו בזמן האחרון, ראיתי לא מעט תגובות בפייסבוק שהביעו זעזוע, מבוכה, תסכול ושאר רגשות שליליים, והיו כאלה שאף התעוררו אצלם ספקות באמונה, לא פחות. אכן, מחלוקות חריפות מעין אלה אינן מחזה נעים, אבל האם הן באמת תופעה כה נוראית ומזעזעת?
נראה לי שחלק מאותן תגובות נובעות מכך שאנחנו חיים בדור שמטפח רגישות יתר. הצעירים בימינו גדלים בחברה שמשדרת להם שהם פתיתי שלג מיוחדים, ושאסור לאף אחד לומר משהו שיכול להיחשב ל"פוגעני" – כאשר רשימת המילים והמושגים ה"פוגעניים" הולכת ומתארכת בקצב מסחרר. לפני כל ספר, סרט או הרצאה נדרשים להוסיף "אזהרת טריגר", במקרה שהם מכילים תכנים שעלולים לפגוע בנפשו הרגישה של מישהו. מלמדים אותנו שעלינו להיות סובלניים, מכילים ובלתי שיפוטיים כלפי כל אדם וכל דעה שהיא, ואילו כל הבעת ביקורת נחשבת לפגיעה, לשנאה, ל"פוביה" או לגזענות. לפי האתוס העכשווי, כל בני האדם, מכל הצבעים והמינים, אמורים לשבת סביב המדורה יחד באהבה וסובלנות ולשיר "קומבאיה", ואסור לאף אחד להפריע לשקט ולהרמוניה.
אבל האם זה גם האתוס שלנו, כיהודים? לא ממש. כיהודים, אנחנו מאמינים שיש אמת ושקר, טוב ורע מוחלטים, ולא רק "מחול שונויות". ואנו שואפים לעצב את עצמנו ואת העולם בהתאם לערכים המוחלטים של התורה. העובדה שפורצות מדי פעם מחלוקות חריפות, מעידה על דבר אחד – אכפת לנו! מי שחשוב לו, מי שאכפת לו, ייאבק על הדברים שחשובים לו, ולא יוותר על הכל בשם הנחמדות. כמובן, יש לשאוף לכך שהמחלוקת תיעשה באופן מכובד ולשם שמיים, אבל גם אם היא גולשת לפסים חריפים – זו לא סיבה להילחץ. זה רק מראה שהיהדות ודמותו של עם ישראל חשובים מאד לאותם אנשים, בין אם הם צודקים באופן בו הם מבטאים זאת ובין אם לא.
לא נעים לילד לראות את הוריו רבים. אבל מריבות כאלה הן סימן לאכפתיות, והן עדיפות על פני אדישות קרירה שבה כל אחד שקוע בעצמו ומצדו שכל השאר ילכו לעזאזל. אשרינו שיש לנו רבנים שאכפת להם ושמוכנים להיאבק על היהדות – גם במחיר תגובות צורמות בפייסבוק.
(כי תשא תשפ"ב)
