הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
עד שתגיע אחרית הימים, עלינו לדאוג בראש ובראשונה לעצמנו ולעמנו, ולא לכל העולם
מישהו שאל אותי: מדוע בתפילה אנחנו מתפללים בעיקר על חולי ישראל, גאולת ישראל וכדומה, ולא על החולים והזקוקים לישועה בכל העולם?
עניתי לו: כי לצערנו רוב העולם נגדנו, ולא בטוח שזה יהיה רעיון טוב כל כך להתפלל להצלחתם. אפשר להתפלל באופן אישי להצלחתם של גויים ועמים שנמצאים ביחסים טובים איתנו, אבל בגדול, מה לעשות – יש לנו לא מעט אויבים ושונאים שם בחוץ, הן כאלה השואפים לכלותנו פיזית, והן כאלה הנלחמים נגדנו במישור הרוחני. במצב כזה, עלינו לדאוג קודם כל לעצמנו. עם זאת, אנחנו מתפללים גם לאחרית הימים, שבה "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
בימינו, הלאומיות יצאה מהאופנה, ואת מקומה תפסה האוניברסליות. מושגים כמו גאווה לאומית, וכל שכן העם הנבחר, גורמים לאנשים אי נוחות. יהודים בני זמננו מדגישים כל הזמן שהשליחות של עם ישראל נועדה לתיקון האנושות כולה, ושאנחנו לא דואגים רק לעצמנו אלא לכל העולם. ואכן, יש ביהדות גם היבטים כאלה. אבל הם לא היחידים. התיאור "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", נכון היום לא פחות מבעבר. יש לנו בני ברית, הפועלים בעיקר מתוך אינטרסים, כמקובל ביחסים בין מדינות; אבל המציאות ממחישה שלא ניתן לסמוך עליהם, ושאם ברצוננו להתקיים, עלינו לסמוך אך ורק על עצמנו – וכמובן על ה' אלוקינו, שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.
סדרת האנימה המצליחה "מתקפת הטיטאנים" מתארת עולם שבו כל המדינות התאחדו למלחמה נגד בני עם אחד, משום שהעם הזה אוחז בכוח מסוכן והרסני ביותר, ולכן כולם חוששים מפניו ורוצים להכחיד אותו. הדרך היחידה בה יכולים בני אותו העם להגן על עצמם, היא על ידי שימוש באותו כוח עצמו להשמדת יתר האנושות כדי שהם עצמם יוכלו לשרוד. זוהי בחירה נוראה: מצד אחד עומד הרצון להמשיך להתקיים כיחידים וכעם, ומהצד השני – האנושות כולה. באיזה צד לבחור? אילו היהודים בימי המן היו יכולים להינצל מגזירתו רק על ידי השמדת כל שאר העמים, האם היה עליהם לעשות זאת?
למזלנו, לא הגענו למצב כזה. אבל עלינו לזכור שעד שתגיע אחרית הימים, עלינו לדאוג בראש ובראשונה לעצמנו ולעמנו, עם ישראל, ולא לכל העולם.
(ויקהל תשפ"ב)
