הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
כתבתי כאן לא מזמן שזה מדהים איך כמעט כל פוסט או כתבה ברשת, לא משנה על איזה נושא – מובילים בתגובות לוויכוח סביב אלוקים והדת. לאחרונה ראיתי בפייסבוק פוסט על מקרה שתועד באפריקה, שבו נמר חטף גור אריות, עלה איתו על עץ וטרף אותו לנגד עיניה של אימו הלביאה. בתגובה כתב מישהו שהוא לא מבין איך אפשר להאמין באלוקים אחרי שרואים את כל האכזריות והסבל שקיימים בטבע, וזה עוד בלי לדבר על בני האדם.
כמו שאמרתי, הכל חוזר בסוף לאלוקים.
אבל מה עם הטענה שלו? התשובה היא פשוטה: עצם העובדה שמקרים כאלה מקוממים אותנו כל כך, היא הראיה לקיומו של אלוקים. אלמלא אלוקים שברא אותנו בצלמו, היינו בסך הכל חלק מהטבע, ללא כל תחושה של רחמים וחמלה כלפי השונה מאיתנו. וגם אם היו מתפתחות בנו תחושות כאלה, כתוצאה מאיזה "יתרון אבולוציוני" שהן מעניקות – לא הייתה כל סיבה להוקיר ולרומם אותן יותר מאשר תחושות הפוכות של אכזריות ואלימות. וכי מה הופך את החמלה לחיובית, ואת האכזריות לשלילית? שתיהן אינן אלא דחפים טבעיים, שמועילים להישרדות במקרים מסוימים ומפריעים במקרים אחרים. העובדה שאיננו רואים כך את הדברים, אלא מקדשים את החמלה, האהבה, הכבוד והרגישות לעומת הרגשות ההפוכים – מעידה שיש בנו משהו מעבר למלחמת הקיום האדישה של הטבע. וזהו הניצוץ האלוקי.
זוהי גם התשובה לשאלות כמו איפה היה אלוקים בשואה. בעולם נטול אלוקים, הן לא היו מתחילות בכלל. דברים כמו שואה פשוט קורים, כמו הגשם שיורד. רק ההכרה בכך שקיים טוב עליון, ותחושת הפער הזועק בינו לבין המציאות בשטח, היא זו שמעוררת בנו שאלות כאלה. אם אנחנו לא רואים את אלוקים בחוץ, זה בגלל שאנו מביטים במציאות דרך עיניו – והעין אינה רואה את עצמה.
ובכל זאת, איך אפשר להסביר את האלימות הקיימת בטבע? התשובה היא שלטוב יש צורות רבות, והוא אינו זהה רק עם "הנאה" ו"תענוג". אחת מצורותיו היא גלגל החיים של הטבע, מאבק ההישרדות האינסופי, שבו בעלי החיים מבטאים את האידיאות השונות. לאידיאלים, כמו ליופי, יש מחיר, ורק אלוקים יכול לקבוע מתי הוא מוצדק. אבל עולם שבו כולם רק נהנים ותו לא, היה עולם חסר.
(בהר בחוקותי תשפ"ג)
