איך באמת מבררים יהדות?

קיימות כיום תפיסות סובייקטיביות של השייכות היהודית לעומת התפיסה האובייקטיבית ההלכתית

כיצד נדע מיהו יהודי? מהי סוג ההוכחה הדרושה?

שאלה זו רלוונטית גם כיום במדינת ישראל כאשר מגיעים עולים מברית המועצות לשעבר ומכל העולם ומתעוררת שאלה בדבר נאמנות אדם לא מוכר לטעון שהוא יהודי. אכן הכללים כיום במדינת ישראל מחייבים כל אדם שעלה לארץ לאחר שנת 1991 לעבור ברור יהדות לצורך נישואין ולא משנה כלל מאיזו מדינה עלו הוריו.

לפי ההלכה, המעמד היהודי נקבע על פי המוצא ובעיקר על פי משפחת האם. יהדותו של אדם היא סוג של חזקה, קרי מצב קיים המוכיח את מעמדו של אדם אם לא הוכח אחרת. הלכך, כדי להוכיח את יהדותו של אדם יש צורך בברור השתייכותו למשפחה יהודית ולקהילה יהודית; ההשתייכות לקהילה ולמשפחה בממד האתני והסוציולוגי קובעת את המעמד האישי של האדם ואת ייחוסו.

הגישה הרווחת בין הפוסקים הייתה לקבל כל אדם שמעיד על עצמו כיהודי כחלק מהמשפחה כפי שכתב הרשב"א בדבר יהודי שהיגיע מארץ רחוקה: "וזה אין בו ספק כלל שכיון שהם מחזיקים עצמם כישראל, אין מדקדקין אחריהם והרי הם ישראלים גמורים כמיוחסים שבישראל" (שו"ת הרשב"א חלק ב, סימן טז).

כך כתבו גם הפוסקים לאורך הדורות: מי שבא ואמר יהודי אני- רבינו תם קובע בבירור: "כיון דאמר יהודי אני מחזקינן ליה בחזקת ישראל" (ספר הישר סי' נ ושלו). כך גם כתב הריטב"א: "מכאן נלמד דכל מאן דאתי (כל מי שבא) ואמר 'ישראל אני' נאמן". והסמ"ג (לאוין קטז): "מעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהם ושותים אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתם". נראה אם כן, שכל מי שהיה בא לקהילה יהודית ומציג עצמו כיהודי או נוהג כיהודי (שמירת מצוות) היו מקבלים אותו גם ללא בדיקה. כדברי החזון איש: "כי רוב הבאים בתורת יהדות – יהודים הם בכל מקום" (אה"ע סימן קי'ז, ס' ה).

למעשה, העיקרון המנחה בנושא זה נפסק בשולחן ערוך: "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחילה" (אבן העזר ב, ב). חזקה זו קובעת שמן הסתם אין לחשוש לאדם או למשפחה, אלא כל המשפחות הן בחזקת כשרות (המקור לחזקה זו הוא בגמרא במסכת קידושין ע"ב, ב).

אולם, פוסקים אחרים סבורים שיש צורך לבדוק את השורשים המשפחתיים של אדם שבא לפנינו: "מי שבא מארץ אחרת הן איש הן אישה צריך ראיה שהוא ישראל, ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשוננו ויודעים בכל טיב היהודים אעפ"כ צריכים ראיה" (בית הלל יורה דעה סימן י') וכך היה מקובל גם בתקנות ליטא "שאין לסדר שום קידושין אלא אם כי יש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה" (בית הלל שם).

גם הרב עובדיה יוסף תלה את חזקת היהדות בהצהרת האדם אלא אם כן יש גריעותא בדבר וכתב על מעמדם של עולי רוסיה לאחר שבעים שנה של קומוניזם ופתיחת מסך הברזל: "מעיקר הדין העולים מרוסיה המצהירים שהם יהודיים – נאמנים הם ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתן אינה נכונה צריך לחקור ולדרוש היטב" (יביע אומר כרך ז, אבן העזר, סימן א). כלומר, שלמרות החזקה הנזכרת "כל המשפחות בחזקת כשרות", יש מצבים בהם מתעוררים ספקות ביחס למעמדם ההלכתי של אנשים בעלי זהות יהודית.

הרקע לצורך בהליך ברור יהדות כיום, מבוסס על כך שהתשובה לשאלה מיהו יהודי נתונה במחלוקת בדורות אחרונים. עשויות להיות תשובות שונות על פי היבטים לאומיים, תרבותיים, אתניים ודתיים. לעומת זאת, בהלכה היהודית מוסכמת על כולם רק תשובה אחת לשאלת מיהו יהודי. מצב זה גורם לאי הבנה או בלבול במקרים שונים בהם אדם מגדיר את עצמו כיהודי ואף מצהיר על עצמו כך או אחרים מעידים שהוא יהודי אבל הגדרתו אינה הגדרה הלכתית. כלומר, קיימות כיום תפיסות סובייקטיביות של השייכות היהודית לעומת התפיסה האובייקטיבית ההלכתית.

במצב בו יש בעולם היהודי למעלה מ-70 אחוזי התבוללות במקומות שונים, החזקה של "כל המשפחות בחזקת כשרות" אינה משקפת את המציאות ויש חיסרון בחזקה זו. נוצר כיום מצב מאד לא פשוט, בו יש יהודים זהותיים ויהודים הלכתיים. כלומר, אנשים שמרגישים יהודים אבל הם לא יהודיים על פי ההלכה, ויהודים הלכתיים שאינם בעלי זהות יהודית. כמובן שהמצב האידאלי הוא שיהודי זהותי יהיה גם יהודי הלכתי ולהפך, אבל אין זה המצב בכל מקרה. המטרה של תהליך ברור היהדות, היא למעשה לגלות מיהו יהודי הלכתי.

מכל מקום, לעתיד לבוא לא יהיה צורך בברור יהדות שכן זה יהיה תפקידו של מלך המשיח, כדברי הרמב"ם: "בימי מלך המשיח כשהתיישב על ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו" (רמב"ם הלכות מלכים פרק י"ב).

(כי תשא תשפ"ב)