אז מי באמת אשם?

חטא העגל, הנמצא בפרשתנו, הוא אחד החטאים המטיל צל של ספק על האמונה, אבל- הוא גם מאיר אותה. ברגעי השפל הללו, באירועים קשים, קיימת נטייה לחפש אשמים. "מי אשם בכל זה"? שאלות מסוג זה עולות מתוך חשיבה לינארית; יש סדר לעולם, הדברים לא מתרחשים סתם כך. יש אשם וצריך למצות איתו את הדין. גם בחטא העגל זו השאלה שמתבקש לכאורה לשאול – מי אשם?

על פי מדרש חז"ל (ברכות לב א) משה מאשים את הקב"ה. "החטא הזה התרחש בגלל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל… משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא"? מצד שני, נראה שהקב"ה מאשים את משה ואומר "לך רד כי שיחת עמך". רד מגדולתך? והעם, ככל הנראה מאשים את משה רבינו, שלא קבע זמן מדויק לחזרתו. אולי בכלל אהרון אשם בכך שהוא לא עמד בלחץ ובנה להם את העגל? אולי העם כולו אשם? אולי רק אותם ערב רב שהצליחו ולדרדר את העם למעשה נורא זה?

ילד אמר לי פעם: "כשאני רואה חתול אני שמח או עצוב, תלוי אם אני כלב או עכבר". סבא שלי ז"ל שאל אותי באחת ההזדמנויות, האם אני יודע מדוע הכלב לא אוהב את החתול? השבתי שאיני יודע. אז הוא סיפר לי. הסכסוך ביניהם התחיל בזמן המבול. נח ציווה על כל החיות שלא להזדווג. הכלב והכלבה לא הצליחו להתאפק, נכנסו במחבוא ועשו את חפצם. החתול, שהיה במקום הלא נכון ובזמן לא מתאים תפס אותם על חם. החתול, שהיה נאמן, מייד רץ ויידע את נח בדבר מעשיהם הפרטיים של הכלב והכלבה. נח קרא להם ואמר שהם יקבלו עונש – מידה כנגד מידה. 'הזדווגתם בסתר. מעתה והלאה תזדווגו בפרהסיה לעיני כל'. "מאז", אמר הסבא שלי, "הכלב אינו מחבב את החתול".

פרופסור אבי שגיא, בספרו החדש "אור מתוך הסדק" מבחין בין "האשמה משפטית" ל"אשמה קיומית". אשמה משפטית מבוססת על המחשבה הליברלית, אשר מניחה בלשונו של שגיא "חזקת חפות מוחלטת לכל אדם. מבחינתה, האדם מכונן את עצמו מתוך עצמו ואינו מותנה בשום גורם שמחוצה לו. אין הוא נושא בחטאי אחרים. הוא בן־ חורין, וככזה איננו עבד להיסטוריה… החפות מניחה שכל קיבוע של אדם ברשת הקשרים של יחס לאחר או לחברה, המטילה עליו אחריות, היא פגיעה בכבודו".

מנגד מציעה לנו היהדות, כפי שעדיין היא משתקפת אצל יהודי אתיופיה, אשמה קיומית. בתפיסה קולקטיבית סיסמת האשמת הקיומית היא "אני אשם", הפרט איננו המרכז אלא הקהילה. האמון ההדדי מחזק את הקולקטיב והחשד מפרק אותו. התיאולוגיה האתיופית מעוגנת היטב בתפיסה של אשמה הקיומית. אשמה קיומית זאת מבוססת תפיסה תודעתית של כניעות, קולקטיביות, אי-ודאות וכאוטיות. מתוך תפיסה זו מובן אפוא מדוע האמונה האתיופית, בדומה לתקופה הקדם מודרנית, אינה שואלת לַמָּה זה קרה? אלא לְמָה זה קרה? כך עולה גם מתוך דבריו הרב רונן נויברט ז"ל: "טרגדיה איומה עשויה להכניס את האדם למצב בו הוא תקוע בשאלת 'למה'. שאלת 'למה' אינה תגובה יהודית לטרגדיות כי אם שאלת 'מה' – 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך'".

שאלת "לַמָּה?" היא שאלה העולה מחשיבה ליניארית, העלולה להשאיר את האדם תקוע בעבר. בניגוד אליה, "שאלת לַמָּה?" היא שאלה העולה מחשיבה כאוטית המאפשרת לאדם להשתחרר מאשמה משפטית ולהגביר אצלו את האשמה הקיומית. אדם כזה לא עסוק בחיפוש אשמים אלא בתיקון עולם.

המסורת האתיופית מבקשת מאיתנו להביט בחלון שהוא מראה ולשאול מתוך האשמה קיומית; מיהו החתול, מיהו הכלב ומיהו העכבר? מי פה הקורבן ומי התוקף? מי באמת הביא עלינו את חטא העגל? שאלה שכזאת מפנה פנימה. לפי פרופ' שגיא אין פה הרשעה משפטית, אבל יש פה כפרה ואחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו למעשה נורא זה.

"'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' (דברים ו, ד). אם את עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את כל העולם כולו כי 'לא תשתחוה לאל אחר' (שמות לד, יד). אם אתה עושה רי"ש דל"ת נמצא את מחריב את כל העולם כולו" (ויקרא רבה יט, ב). מפרש בעל האגרא דכלה האדמו"ר צבי אלימלך שפירא מדינוב "בכך רמז הקב"ה למשה: 'רד מגדולתך', על ב' אותיות ר"ד שכתבת בתורה גדולות כדי שלא להחליף ביניהן, והנה עתה שחטאו ישראל בעגל שהיה בבחינת עבודה זרה שמות לב-ד: 'אלה אלהיך ישראל', הרי פגמו באות ד' של אח"ד על ידי שהחליפו עם האות ר' של אל אח"ר, לכן מחמת פגם זה: 'רד מגדולתך' – מב' אותיות גדולות ר"ד שכתבת בתורה". האשמה המשפטית מחנכת לאצבע מאשימה האשמה הקיומית מחנכת ליד מושיטה. החוט ביניהם, בין האחד לאחר, הוא דק ביותר.

(כי תשא תשפ"ב)