ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)רוץ ילד, רוץ; לאחר שעבר פגיעה מינית ממושכת בגיל 10 על ידי אדם קרוב שחי בביתו, עדיאל בר שאול הדחיק את הארועים. יום אחד הוא נזכר בהכל והבטיח לעצמו – זה לא קרה. אחרי 30 שנה הוא החליט לדבר, גם על הפוסט טראומה שהוא מתמודד איתה
לאשמדאי הייתה מיטה, ואפילו ארון, בביתו של עדיאל שברחובות. הוא היה מה שנקרא "איש אמון" מבחינתו של עדיאל הקטן, שהוריו היו אנשים טובים ומכניסי אורחים. הוריו של אשמדאי, חברים קרובים שלהם, גרו לתקופות בחו"ל, והוא היה חי בישיבות, ובהתראה קצרה בא תדיר להתארח בבית משפחת בר שאול.
עדיאל גדל עם אשמדאי, שהיה מבחינתו כאחד מאחיו, שהוא הקטן שבהם. לא תמיד עדיאל קרא לו אשמדאי (בינו לבין עצמו). לקח זמן עד שהבין את חומרת הפגיעה שהאיש שהוריו והוא האמינו בו ביצע, פגיעה שצילקה את נפשו הצעירה לעד.
הדלת נסגרת
היום עדיאל בר שאול כבר בן 43, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב בני ברק. עברו 33 שנים, אבל הוא זוכר את זה כאילו זה התרחש בלילות הארורים של אשתקד. ולעתים, כאילו זה קורה ברגעים אלו ממש. אז, כשהיה בן 10, הוא וחבריו היו אוספים מדבקות, שאם היו אוגרים די מהן, היו מקבלים ארטיקים ומיני פרסים. מי שהיה עתיר מדבקות בלט בחברה, ועדיאל הקטן השתוקק להתמיד באיסוף המדבקות. והוא, אשמדאי, זיהה את הרצון הזה, וניצל אותו לסיפוקו העצמי.
*אזהרת טריגר: פגיעה מינית*.
עדיאל מתאר איך הכל התחיל: "יום אחד האחים שלי היו בישיבה, ואני זוכר שהוא נכנס לחדר הילדים וסגר את הדלת, אבל לא נעל אותה. משום מה הרגשתי פחד, למרות שהוא אדם אמון, הוא היה אחד מהמשפחה. הוא שם לי מדבקות על השולחן, ומאוד שמחתי לקבל אותן. שם הייתה הנקודה שהוא חדר לגבול התודעתי שלי – הוא נתן לי משהו כשכוונת המכוון שלו היא לאנוס אותי ואני בתמימות אמרתי לעצמי – 'איזה יופי, הוא נותן לי מדבקות'. משם נוצרו יחסי גומלין הזויים".
למחרת הוא חיפש הזדמנות כשהאחים של עדיאל לא היו בבית, וכשמצא אותה ביקש מעדיאל להניח את ידו על מכנסיו כדי שיוכל שוב לקבל מדבקות: "כילד שלא יודע כלום על מיניות, שלא דיברו בבית שלו על מוגנות ומודעות, זה היה נראה לי מאוד טיפשי לעשות את הפעולה הזאת. וכשאתה לא יודע – יכולים לקרות דברים נוראיים. מה הבעיה? אני אעשה את זה. זה הרגיש מוזר אבל אני רוצה את זה, כי אני אקבל את המדבקות וכולם יהיו חברים שלי".
גם ביום השני הפוגע חזר על אותה הרוטינה – מדבקות תמורת מגע. היו פעמים שהיו הפסקות כי היה מישהו בבית שהפריע לו, אבל מרבית הפגיעות התרחשו כשההורים בבית, הדלת נסגרת, ועדיאל והפוגע לבד.
זה אבוד מראש. אני רוצה את המדבקות שהוא נותן לי, אז אני "מסכים". הוא מדריך אותי, ואני ילד בן 10 – מבצע ומקבל
'רציתי את המדבקות'
הנתון הבא מחריד ובלתי ניתן לעיכול. 1 מתוך 5 בנות ו-1 מתוך 5 בנים, יעברו פגיעה מינית עד גיל 12. רוב הילדים יודעים שצריך להיזהר מזרים, אבל רק 10% מהפגיעות המיניות הן מזרים. הרוב המוחלט של הפגיעות הן מקרובי משפחה וממכרים.
"פדופילים מזהים ילד תמים שלא מבין ולא יערים קשיים. כשילד או ילדה נפגעים – בהרבה מהפגיעות יש תלות, עם כל מיני פיתויים ובכל מיני צורות. הם מזהים זמן שקט, מחפשים חוסר ידע, ואם טיפה מדברים עם הילדים על הנושאים האלה נותנים להם המון כלים", עדיאל אומר. וכמה חבל שלא היו לו את הכלים האלה אז.
כמה ימים אחרי שהחלה, הפגיעה מסלימה. עדיאל זוכר הכל: "זה אבוד מראש. אני רוצה את מה שהוא נותן לי. המדבקה הזו בתקופה ההיא זה כמו לקבל סמארטפון היום. אז אני "מסכים". הוא מדריך אותי, ואני ילד בן 10 – מבצע ומקבל.
"התחושות בגוף, מעבר לגועל ולמוזרות, נעות בין- אני רוצה את מה שהוא נותן לי, ולמרות שלא בא לי את זה- זה תלוי בזה. זה כאילו אתה אילם. אין מי שידבר אותך. תורת ישראל קוראת לאונס 'רצח נפש'. מה זה הרצח הזה? האדם מתנתק מהגוף. הנפש והרוח שלנו חכמים מהגוף, והגוף זוכר הכל".
כך זה היה, לאורך תקופה של כמה שבועות. יום אחד, כשהפוגע חזר מהישיבה לביקור נוסף, בזמן שעדיאל לבוש בפיג'מה ומתכונן לשנתו, הוא עלה מדרגה, ומספר המדבקות שעדיאל קיבלו עלו בהתאמה.
"זו דמות אמון. אני לא מבין שמה שנעשה פה זה דבר רע מאוד, והוא אפילו לא אמר לי לשתוק. נוצרה תלות של אני מקבל – ונותן. הפגיעה המניפולטיבית היא קשה כי יש המון רגשות אשמה. אני לכאורה הסכמתי לזה", הוא מנסה להסביר, ממש מבלי שהתבקש.
ולמרבה הצער, זה ממשיך במשך כמה שבועות רבים ולבסוף מחריף לאונס מלא, שעדיאל זוכר לפרטיו למרות מרחק הזמן: "בליל שבת חורף אחת, אני, הוא וההורים הולכים לישון. אני זוכר את זה כמו היום. יש שעון שבת שכשהוא נכבה יש אור קטן במסדרון. הדלת לא הייתה סגורה לגמרי, ואני לא יודע איזה אומץ היה לו אבל הוא אמר לי שהיום בערב הוא יבקש ממני משהו ואז הוא ייתן לי פלקט שלם של מדבקות. את יכולה להבין לבד לאן זה הולך.
"לא ידעתי מה קורה, פחדתי וקפאתי. הגוף קפא כי עושים לו משהו שהוא לא מבין. יש פער בין הרצון הגדול לקבל את פלקט המדבקות ובין מה שעושים לגוף. משהו בנפש מבין שזה רע. אני מפחד, נמצא בחוסר אונים כל כך גדול שלימים יפגוש אותי בגלים של הפוסט טראומה. זה הכאיב לי מאוד ו'התנתקתי' מהגוף כדי לעבור את זה. חיכיתי למדבקות", הוא משתף בכאב.
היו עוד כמה וכמה פעמים בהם הפוגע אנס את עדיאל. אבל עדיין, זה היה אבוד מראש. "את יודעת איזה חום ואהבה קיבלתי מהחבר'ה בגלל המדבקות? יש לזה משמעות בילדות. לימים האשמתי את עצמי שאני אשם – תמיד הוא יזם והוביל אבל אני אף פעם לא התנגדתי", הוא מנסה להסביר.
הפגיעה ארכה כשנה, והפסיקה בשלב כל שהוא, שעדיאל לא יודע לשים עליו את האצבע. הפוגע המשיך לבקר ולחיות בבית הוריו של עדיאל שנים אחר כך.
שיננתי לעצמי שזה לא קרה. היו לי המון פלאשבקים מסביב, נאבקתי בעצמי, בקולות שבראש ובקולות שבחוץ כדי להסתיר את הסוד
האסימון נפל
במשך שנים עדיאל הדחיק והסתיר את הפגיעה, גם מעצמו. היו דברים שהסעירו את נפשו ואת גופו; ריחות שזעזעו אותו, מילים שמפעילות אותו, כמו "תסתובב", הפחד לישון בחושך בביתו – גם כשהוא כבר נער חסון, והוא לא ידע להסביר מדוע.
עד שבגיל 14, בשיעור גמרא אחד בישיבה התיכונית, הכל צף לו. הם למדו תוספות על מסכת נידה, וברגע אחד עולמו חרב עליו: "פתאום הבנתי מהי 'בעילה' ונפל לי האסימון שמה שנעשה בי זה אסור וחמור. התרסקתי", הוא אומר, וממשיך לתאר: "רצתי לשירותים, הקאתי את הנשמה, ולא הבנתי מה קורה לי. העולם הרגשי תקף אותי. הייתי לבד שם, מקיא ומקיא, לא מסוגל לחזור לשיעור. רצתי לחדר נכנסתי תחת השמיכה רועד כולי. חשתי בושה עצומה. הגוף התמלא אשמה אינסופית. אני הסכמתי. רציתי את המדבקות אז אני אשם".
ואז, הוא כרת ברית עם עצמו – הוא לא יכול להתמודד עם זה, אז הוא ישתיק את כל הגילוי הזה. מי יאמין לו? עברו 4 שנים, וזו הייתה דמון אמון, הוא לא יכול לספר את זה לאף אחד.
מתלמיד טוב בישיבה עם דרישות לימודיות גבוהות, הוא התרסק לימודית. הבית, וחדרו – שאינו מבצרו, הוא זירת הפשע, ולפעמים הפוגע עדיין מגיע לשם. הוא הוצף טריגרים, כל הפגיעות שעבר חיו בו, הוא נזכר בכל רגע ורגע והפחד גאה בו. הוא לא הצליח להירדם בלילות, ונאלץ להתיש את עצמו בספורט כדי להירדם.
איך הרגשת כשהיית עם הפוגע באותו הבית כשהבנת שזה מה שהוא עשה לך?
"בגיל 14 לא הסתכלתי עליו", עדיאל מתחיל להשיב. "כשהייתי מגיע והוא היה בבית הייתי ביראה. אבל לא הייתי עסוק בו בכלל. הייתי עסוק בלשכנע את עצמי שזה לא קרה. הייתי אומר לעצמי – 'למה אתה אומר שאתה לא יכול להיות לידו? לא קרה כלום'. אבל כשהייתי מגיע לשבתות, עוד לפני כן, הייתי מבקש שישאירו אור בסלון. חשבו שאני מפחד מהחושך, אבל זה היה במקום להגיד שאני מפחד ממנו, בגלל שבחושך הוא ישן. היו שבתות שהייתי נשאר ער עד שהוא יירדם".
'זה לא קרה'
לא הייתה לו ברירה אחרת, מלבד מלהתנתק מהעולם הרגשי שלו.
עדיאל: "אתה חי עם הטראומה והיא מנהלת אותך ואתה לא מבין את זה שהעולם הרגשי שלך מנוהל על ידה. יש נפגעים שהתרסקו לסמים, לזנות, לאובססיביות בכל מיני דברים. אצלי זה הלך להתנתקות וללקחת על עצמי דברים, לרצות אחרים ולהיות בעשייה.
"נלחמתי ביני ובין עצמי כדי להסתיר, שיננתי לעצמי שזה לא קרה. היו לי המון פלאשבקים מסביב, נאבקתי בעצמי, בקולות שבראש ובקולות שבחוץ כדי להראות שהכל טוב. ובגלל שהעולם הרגשי שלי הציף אותי, כדי להעסיק את עצמי ולמלא את הזמן, גם כשהפוגע היה בבית הורי וגם כשלא, לקחתי אחריות על הכל בבית, הייתי ילד הורי שעסוק בריצוי".
כשבגר, התגייס לצבא, לגולני, שם כמעט ירה בעצמו, וב"ה מישהו עצר אותו רגע לפני. הוא פשוט לא יכל לשאת יותר, את מה שהוא מתאר כפוסט טראומה:
"התנועה הרגשית שלי ושל אחרים שעברו פגיעה מינית היא כמו הפוסט טראומה המורכבת שיש לחיילים. זו אותה התמודדות רגשית. כל עולם הרגשות תוקף אותך בפוסט טראומה. אשמה, שיפוט, ביקורת, זה גורם להמון לבדות. אתה חי לבד. יש את הסוד. נפגעי תקיפה מינית יודעים מה זה הסוד. הסוד בכלל לא קרה, כי אם זה קרה – אני לא יכול להתמודד עם זה.
"אתה צריך להתנהל ולפעול בחוץ, אבל הנפש לא יכולה להתמודד. אני לא ראוי. אני מתפשר ומתבטל בזוגיות, בהורות, מול חברים. לא חשבתי שיש לי זכות קיום. גם בגלל הרובד האמוני שהכל משמיים, הייתה לי אמונה פנימית שבאתי לעולם בשביל אחרים. זה רצח נפש".
אף אחד לא חשד
וככה הוא התחיל את החיים, עם שריון. התחתן, הביא ילדים, עבד, בלי תשוקות, כמיהות ורצונות. בלי להיות רגיש ובלי להתרגש, אפילו מילדיו שלו.
לפני כ-5 שנים הוא היה בסדנה מסוימת, ואמר/פלט שהוא עבר פגיעה מינית. שם הציעו לו לגעת בכאב, והפעם הוא הסכים. הוא החל ללכת לטיפול והתחיל להבין למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג: "זה תהליך שנפתח בו צוהר", הוא נזכר. "כאילו יש שם ילד בן 10 שמציץ שנים ואומר לי – 'מתי תכיר בי? מתי תבין שאני מנהל אותך? אתה בורח'. ובטיפול מתחילים ליפול לי האסימונים ללמה אני לא רגיש ולא אוהב את הילדים שלי וההורים שלי. אוהב בשכל, אבל לא מתרגש מכלום, לא מרגיש. הבנתי שהניתוקים הם מתוך פחד, זה שריון – כדי לא להאמין ולא לסמוך אחרי שפגעו לי באמון. אלו לא חיים, זו מלחמה עצמית".
וכך, בגיל 38, אחרי כמעט 30 שנות שתיקה, הוא נפגש עם העולם הרגשי שלו. הוא מתאר צונאמי של רגשות המלא בהבזקים מהפגיעה, עד כאב פיזי.
היום יש לך עדיין פוסט טראומה מהפגיעה?
עדיאל: "ברור. יש פגיעה, יש את ההשלכות ויש את האדוות, הגלים. מה חוויתי בפגיעה? חוסר אונים, כאב, עצב. כשאני פוגש היום בחיים את הרגשות האלה – גם בנושא לא קשור לגמרי, זה באופן אוטומטי מחזיר אותי לפגיעה. זה מה שהגוף שלי זוכר. באים לי ריחות. אבל, עד לפני 5 שנים מי שישב על ההגה של החיים שלי היה העולם הרגשי. היום אני על ההגה וכשהטריגרים מגיעים אני יודע לעצור את האוטו ולתת את ההתייחסות אם צריך. היום אני הרבה יותר חי מפעם. יש לי כלים".
אף אחד לא חשד?
"לא. אני תכננתי למות עם זה – כי הרגשתי אשמה ובושה, חוסר אונים וכאב. אבל כשפתחתי וסיפרתי לאט לאט על הפגיעה, כולם הופתעו. זה היה הלם", הוא עונה.
חשבת להגיש תלונה?
"יש חוק התיישנות בנוגע אלי", הוא משיב מיד, ולא בטוח שהיה שוקל אחרת. "הריפוי לא תלוי בפוגע. כשיצאתי לעולם עסקתי ב- מה דפוק בי ואיך לתקן את זה, לא עסקתי בו".
ב-3 השנים האחרונות עדיאל ערך שני עימותים עם הפוגע, בעקבות הטיפולים שעבר. הוא מספר: "יזמתי איתו פגישה. עשיתי את זה כי רציתי לחיות ולאהוב את הילדים שלי באמת, מהלב. לפגוש אותו זה היה להגיע לאוורסט מבחינתי. בפעם הראשונה נפלתי באמצע העלייה, אבל בפעם השנייה פתאום הבנתי שהוא לא מנהל אותי יותר. זה נתן לי מראה על איזו דרך מדהימה עשיתי. ישבתי מול הבן אדם שהיה בשבילי אשמדאי. מלך השדים. ככה קראתי לו ביני לבין עצמי. ישבתי בשקט מופתי ודיברתי על מה נגרר מהפגיעה שלו וראיתי אותו בוכה. הוא לא הכחיש. זה ריפוי בשבילי", עדיאל משתף ומסביר: "כשלא מאמינים לנפגעים ונפגעות הם מתערערים – אולי זה לא קרה? אבל המפגש הזה נתן אישור ותיקוף למה שהגוף שלי זוכר, הכרה בפגיעה. היום הוא לא גר אצלי בראש. שחררתי אותו".
מאמינים לכם
עדיאל מדבר על הפגיעה שלו כמה שהוא יכול. גם בשביל עצמו, כריפוי, אבל גם עבור נפגעי ונפגעות פגיעה מינית, אותם הוא מגדיר 'אחים ואחיות'. הוא כותב את עצמו לפייסבוק, מתראיין ומפיק כנסים בעניין, וגם מרצה על סיפור חייו, התמודדות ובחירה מחדש בחיים, עם הרצאה בשם "כשבחרתי להתחיל לחיות". וכך, הם מגיעים אליו.
עדיאל: "יש לי טריגרים, ואני בוחר לחיות ארבע פעמים ביום. ריבונו של עולם בחר בי, ובסופו של דבר הגעתי לאן שהגעתי. הייתי שותק, שקוף. והיום אני מדבר את הנפגעים בחוץ. אני מאמין, מתוך תחושה שזו זכות, שאני יכול לתת לאנשים מבחוץ הבנה מעשית לגבי מה עובר עלי ועל אחים ואחיות נפגעי פגיעה מינית, זו שליחות וזה גם יוצר מוגנות.
"ולא פחות חשוב, כשאני מדבר אני נותן עולם של אישור פנימי לנפגעים ששותקים: אני מאמין לכם. אתם לא אשמים. זו שליחות לראות אותם. פונים אלי יותר ויותר נפגעים שמרגישים שאני מבין אותם, וגיליתי שבשיחות איתם אני עוזר להם. אני נותן להם חמלה – שזה הדבר שהוא לא רחמים. זה בערך הזדהות, אני נמצא איפה שהם נמצאים, ובלי שיפוטיות. ואני מחבר אותם למטפלים ומטפלות והם ממשיכים את חייהם הלאה. ואני רואה חשיבות עצומה בכתבה הזאת, שיהיה לב אחד שלו או שלה שיקראו וייפתח להם צוהר והם יתחילו להאמין בעצמם ויפנו למי שצריך. העיקר שיבחרו בחיים".
אז שתקת כל כך הרבה שנים ועכשיו אתה מדבר על זה בלי הפסקה?
"כשאני מדבר, מעבר לשליחות שלי, זה ריפוי. עברתי 30 שנות שתיקה עם סוד, עם פוסט טראומה, עם ניתוקים, כשכל פעם מחדש יש הנפשה של הפגיעה – אז לדבר את זה, זה ריפוי", הוא משיב, ולאחר שטף של דברים, עוד ריפוי קטן, הוא מסיים.
ושיהיו הדברים לעילוי נשמתו של חנוך מלכיאל בר שאול זצ"ל, אביו של עדיאל שנפטר השבוע.
אם חלילה נפגעתם או נפגעתן, אתם מוזמנים להתקשר לקווי הסיוע:
קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית:
לנשים: 1202
לגברים: 1203
, ולגברים: 02-5328000.02-6730002 : קו סיוע לנשים ונערות דתיות נפגעות תקיפה מינית
(כי תשא תשפ"ב)
