איך חוזר מי שנפל בפשע – למעמדו הקודם?

חטא שנחטא על ידי מנהיג ציבור צריך הודאה בציבור

האם מי שסרח פסול חס ושלום לנצח? האם אין דרך תיקון למי שחס ושלום נפל? האם ננעלו שערי תשובה וחזרה?

אחד היסודות הגדולים ביותר שאנו למדים לאורך התנ"ך כולו הוא שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין מי שאינו זקוק לכך שייפתחו בפניו שערים מחודשים. לאורך התנ"ך כולו אנו למדים את המרכזיות הגדולה של התשובה, ושל האפשרויות שהיא פותחת. המקום המפותח ביותר שעולם התשובה והתיקון מבואר בו הוא תשובת דוד המלך על מעשה אוריה. הכתוב בספר מלכים מדגיש "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החתי" (מלכ"א טו, ה). הכתוב בספר שמואל מאשים את דוד המלך עליו השלום "אותו הרגת בחרב בני עמון", לאמור: על אף העובדה שמי שהרג את אוריה בפועל היה חייל עמוני – הנבואה רואה בדוד המלך עליו השלום את ההורג, שכן הוא זה שפקד להפקיר את אוריה מול החומה העמונית. ואף על פי כן, לאחר שהודח וגלה, שב דוד המלך למקומו, ואנו מתפללים כל יום חול שלוש פעמים לשיבת מלכותו ולהצמחת דוד עבדו. הסיבה לכך אינה, חס ושלום, בשל העובדה שהנבואה ממעטת בנפילה הנוראה, כי אם בכך שהוא פילס דרך לחוזרים בתשובה ולמתקנים את חטאם, וכך הוא מופיע במדרשי חז"ל רבים. דרך דמותו מלמד הכתוב את המשקל הגדול של אפשרות התיקון והתשובה.

אולם, לכך יש שני תנאים. ראשון בהם הוא ההודאה הפומבית. ראשון המודים בפומבי, והשבים למקומם, הוא יהודה בן יעקב בפרשת השבוע שלנו. אמירתו "צדקה ממני", וההימנעות מחיפוש תירוצים, מהדחקה, מהכחשה, מהתפתלות וכדו' – מהווה קריאה גדולה לנופלים בדרכים לא ראויות. זו הדרישה הגדולה, וכשמדובר במנהיגות ישנה חשיבות שהדבר ייעשה בפומבי. בעלי התוספות במסכת בבא קמא (צב ע"א, ד"ה "מי גרם") הדגישו את העובדה שיהודה היה הראשון שהודה ברבים. חטא שנחטא על ידי מנהיג ציבור צריך הודאה בציבור, ואין משמעות לדברים הנעשים בחדרי חדרים. בעולמה של התשובה אין משמעות למשפט "שילמתי את חובי לחברה". לא מדובר בחוב כלפי החברה, ולא מדובר בתשלומים. מדובר בתיקון, וזה אינו יכול להיעשות בלי הודאה. הפסוק שהפך להיות ביטוי עממי "מודה ועוזב – ירוחם" הוא יסודי ביותר.

שני בהם הוא ריצוי הנפגעים. עיקרון זה מופיע אף הוא במשנה במסכת בבא קמא: "אף על פי שהוא נותן לו (את התשלום המגיע לנחבל), אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו" (פ"ח מ"ז). אין שום משמעות לתיקון בלי התנצלות ובקשת ריצוי ממי שנפגע. התשובה והתיקון אינם נעשים רק בין אדם למקום, אלא בראש ובראשונה בין אדם לחבירו. לא ניתן לשוב בלי לבקש בבקשה אמיתית את מחילתו של הנפגע, בין אם מדובר בבני אדם פרטיים, ובין אם מדובר בציבור, אם שני היסודות האלה לא קיימים – הודאה וריצוי – לא ניתן לדבר על שיבת אדם למקומו. וכששניהם נמצאים – נפתחת דרך גדולה לתיקון.

(וישב תשפ"ג)