בית כנסת עלול להיות מקום מסוכן

בית הכנסת עלול להיות אחד המקומות המסוכנים ביותר לילדים בכל יישוב, שכונה או קהילה

אמנם רוב תפקידו ופועלו של רב קהילה נוגע בעיקר לעולם הרוחני של בני ובנות קהילתו – שיעורי תורה, תפילות, שאלות הלכתיות, ליווי במעגל החיים או עשייה חינוכית, אך לא פחות חשוב כי הרב ידאג ויפעל גם לרווחתם, לשלוותם ולטובתם במישורי ומרחבי החיים הבסיסיים ביותר. תפקידם וחובתם של רבני קהילה להתריע ולהזהיר מפני סכנות רוחניות המאיימות על הדור הצעיר, אך לא פחות חשוב מכך להזהיר ולהתריע מפני סכנות לגופם ולנפשם של אותם ילדים וילדות.

תחום המוגנות והמאבק בפגיעות המיניות הינו הזדמנות חשובה עבור רבני קהילות לנצל את כוחם וסמכותם כמו גם את הבמה והמעמד שניתנים להם בקהילתם, כדי להשמיע קול תורני ברור וחד, המבקש להיאבק בעוז בתופעה הנוראה הזו.

ראיית המאבק באלימות המינית כחלק מבשורתה של התורה בעולמנו, הוא בעיניי צו השעה ממש. עצם הבחירה של רבנים לדבר ולעסוק בנושא, ולהפוך את עצמם לכתובת משמעותית עבור נפגעים ונפגעות, היא צעד חשוב בשינוי החברתי והתרבותי, כמו גם במאבק הציבורי נגד אלימות מינית.

לפני מספר שנים, פרסמתי בקהילתי ומאוחר יותר גם בחשבון הפייסבוק שלי, קטע קצר שעסק במוגנות בבית הכנסת ובאמצעים שכדאי לנקוט בכדי למנוע מציאות מחרידה שבה יהפוך בית הכנסת למרחב של פגיעה. כתבתי את הדברים סמוך לחג שמחת תורה והדברים זכו לתהודה רבה ורחבה. בימים שלאחר מכן קיבלתי שלל דיווחים ממגוון גדול של בתי כנסת כי הדברים הגיעו אליהם ופורסמו לציבור המתפללים. זכיתי לגלות כי הדברים הגיעו מחד עד לקהילות חרדיות בבני ברק  מאידך גם לקהילות רפורמיות בניו יורק. מפאת חשיבותם הרבה אני מבקש לפרסמם גם מעל במה זו.

בית הכנסת עלול להיות אחד המקומות המסוכנים ביותר לילדים בכל יישוב, שכונה או קהילה. השילוב שבין כמות גדולה של ילדים, שעות ממושכות שבהן רוב ההורים אינם יודעים בדיוק איפה כל ילד, ומבוגרים שמחלקים סוכריות – הופכים את בית הכנסת לזירה פוטנציאלית לפגיעה.

רגע לפני חג שמחת תורה וחגיגת הממתקים הגדולה שמלווה אותו בבתי הכנסת, כמה תובנות משנים רבות של עיסוק בתחום המוגנות בקהילות דתיות:

מה לא מועיל?

1. "אם מישהו עושה לך משהו לא נעים, בוא לספר לי" – לא יעיל, פשוט בגלל שלפעמים זה קצת נעים, או מבלבל, לפחות בהתחלה.
2. "אם מישהו נוגע בך במקום פרטי (או כל תיאור פלסטי אחר של פגיעה), בוא לספר לי" – לא יעיל. גם בגלל שזה מלחיץ ויוצר דמיונות, וגם בגלל שאם אתם בריאים וישרים, אתם עשויים פשוט לא לדמיין את האופן שבו מתרחשת הפגיעה.
3. "אל תתקרבו אליו" או "אל תתקרב לילדים שלי" – לא יעיל, בגלל שהאדם שבו אתם חושדים הוא ברוב המקרים לא הפוגע. לפוגעים אין קרניים, ואין אנשים שזה "מתאים להם". מי שלא מצוי בתחום מתקשה לדמיין את התחכום שמאפיין את ההתנהגות הפדופילית.
4. "אסור לדבר עם זרים" – לא יעיל, פשוט בגלל שרוב מוחלט של הפוגעים הם לא זרים אלא אנשים מוכרים וקרובים.
5. "אם מישהו יעשה לך משהו רע אני אכסח אותו" – לא יעיל, בגלל שהרבה פעמים הילד הנפגע עלול לא לספר לכם כדי שלא תכסחו אף אחד. משפט כזה לא נוסך ביטחון אלא מגביר חרדה.

מה כן עשוי להועיל?

1. "מותר לספר סודות לאמא ואבא" – פגיעות מיניות מבוססות תמיד על שמירת סוד. חינוך מגיל קטן לכך שלספר להורים לא נחשב "הפרת הסודיות", מועיל מאד לטיפוח מוגנות.
2. "לא מקבלים סוכריות בלי רשות" – ילדים שמורגלים לומר שהם צריכים לשאול את ההורים אם מותר להם לקבל ממתק, הם ילדים מוגנים יותר.
3. "מותר לשחק רק עם ילדים בגילך" – פער גיל גדול במשחק הוא דבר מועד לפורענות. בד"כ הפרש של מעל שנתיים-שלוש הוא מוגזם.
4. "לא מקבלים ממתק ממי שמבקש משהו בתמורה" – לא נשיקה, לא חיבוק, גם לא לחיצת יד. אגב, הכלל הזה מוציא מחוץ לחוק גם את המשפט "אם תתן לסבתא נשיקה, היא תתן לך סוכריה".
5. לוו אותם לשירותים. גם אם הם מסתדרים עצמאית.

אך יותר מהכל – השתדלו לדעת היכן הם, קיפצו לבקר, דירשו בשלומם. אין תחליף לנוכחות הורית. בסופו של דבר, מה שהופך את בית הכנסת למקום מסוכן, זו דווקא אשליית הביטחון שיש בו.

(ויקהל תשפ"ב)