ואתם – הייתם מוסרים את הנפש בשביל להימנע מע"ז?

אנשים מודרניים ופלורליסטיים שכמונו מזדהים הרבה פחות עם המאבק בעבודה הזרה, וממילא מתקשים להעלות על הדעת למסור עליה את הנפש

לפני כמה שנים התארחנו בשבת בישוב דתי כלשהו ונתבקשתי להעביר שיעור לציבור בשבת אחר הצהריים. איני זוכר את כל המהלך של השיעור ומה בדיוק התכוונתי לומר, אך אני זוכר יפה שבסוף השיעור קיבלתי את אחת התוכחות החריפות והנוקבות שזכיתי לקבל כרב קהילה, שהפכה עבורי לשיעור חשוב ועמוק על תפקידו הרוחני של הרב ועל האופן שבו ראוי לרב קהילה להנחות וללמד את שומעי לקחו.

במהלך השיעור עסקתי בין השאר בדין "ייהרג ואל יעבור". כידוע, למרות הכלל החשוב ש"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", ישנן שלוש מצוות שלגביהן קבעו חז"ל שאסור לעבור עליהן בשום אופן, אפילו במחיר של איבוד החיים – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. יהודים לאורך הדורות נדרשו לעמוד בסיטואציות מחרידות מעין אלו, ולא פעם לאסוננו אף מסרו נפשם על קידוש השם.

בשיעור הצגתי כמה תשובות הלכתיות שנכתבו לאחר השואה, לשאלות ששאלו יהודים שחשבו כי חטאו בעבירות חמורות במהלך המלחמה כשניסו להציל את עצמם מציפורני הנאצים, ושאלו את הרב מהי דרך התשובה הראויה להם. בין השאר שאלו יהודים שהתחבאו במנזרים וכנסיות של נוצרים, והשתתפו כחלק מכך בפולחן הנוצרי, האם יש להם דרך תשובה וכפרה על מעשיהם, שכן הנצרות הקתולית נחשבת לרוב הדעות כעבודה זרה, וממילא אפשר לומר שיש בכך משום "ייהרג ואל יעבור". הרב המשיב דן בשאלה באריכות ומשיב לשואל שיש לו בהחלט דרך קבלה ותשובה לחיקה החם של היהדות, ואל לו להצטער חלילה שלא מסר את נפשו על כך. לדעתו הוא נהג כשורה ותשובתו רצויה ומתקבלת.

שואל אחר, שאל שאלה דומה אך שונה בתכלית. גם הוא מבקש את דרך התשובה לחיק היהדות אחרי אימי המלחמה, וגם הוא מתייסר ברגשות אשמה על האופן שבו מילט את נפשו מיד צר. אותו שואל פנה לרב וסיפר כי כדי להינצל ממוות בחר להיות "קאפו". לדבריו הוא סייע לנאצים להתנכל, לפגוע ואף להרוג יהודים, ובכך הצליח להיחלץ ממוות. כעת, הוא מתחרט ומתייסר על חטאיו ומחפש את דרך התשובה והכפרה. הרב המשיב שולל את הדבר על הסף וכותב לו שאין כפרה על מעשיו. הוא רואה בהתנהגותו שפיכות דמים גמורה, וממילא הוא סבור שעל השואל היה למסור את הנפש.

כשהשוויתי בין שתי התשובות במהלך השיעור אמרתי לציבור השומעים כי מבחינה אינטואיטיבית קל מאד להזדהות עם ההבחנה ההלכתית הזו – אנחנו מעריכים מאד את ערך החיים ולכן מזדהים עם התוכחה לקאפו שצריך היה למסור את הנפש ולא לסייע לנאצים. מאידך אנשים מודרניים ופלורליסטיים שכמונו מזדהים הרבה פחות עם המאבק בעבודה הזרה, וממילא מתקשים להעלות על הדעת למסור עליה את הנפש. אך למרות שקל להזדהות עם הדברים, ההלכה שבידינו לא מבחינה ביניהם ודורשת מאתנו למסור את הנפש לא רק על המאבק בשפיכות דמים אלא גם על המאבק בעבודה זרה. הצגתי את הדבר כדוגמא למתח שבין המוסר האנושי למוסר התורה, ושאלתי את הציבור כמתריס ומוכיח – "במה אתם בוחרים?"

בתום השיעור ניגש אלי הרב המקומי, לקח אותי הצידה ואמר לי שלדעתו בהחלט ניתן להסביר בשפה הלכתית פשוטה וברורה מדוע על השאלה בהלכות עבודה זרה אין להכיל קטגוריות של "ייהרג ואל יעבור" (דעת הפוסקים שהנצרות אינה עבודה זרה, דעת הפוסקים שאין דין עבודה זרה בלא כוונת הלב ועוד). לכן, בניגוד למה שאמרתי בשיעור, אין באמת קושי וסתירה בין שתי התשובות וקל לכל אדם להבין ולהסביר מדוע במקרה הראשון אין חובה למסור את הנפש ובמקרה השני בהחלט יש חובה כזו.

לאחר מכן, אחז הרב בידי והוסיף בתקיפות גדולה דברי תוכחה חריפים שצרובים בי עד היום – "עשית בשיעור הזה דבר חמור מאד – גרמת לציבור לפקפק באינטואיציה ההלכתית שלהם. זה לא טוב. רב צריך להשתדל ללמד את הציבור לסמוך על האינסטינקטים הדתיים שלו, לא לפקפק בהם". הייתי צעיר וטיפש, וחשבתי שתפקידו של הרב להציב מראה של תוכחה לקהל שומעיו ולגרום להם לנוע באי נוחות במקומם. חשבתי ששיעור טוב הוא שיעור שמערער את עולמו הפנימי הנינוח של האדם השבע. אך אותו רב ותיק וחכם לימד אותי שתפקידו הבסיסי של הרב הוא בדיוק הפוך – לחזק את הציבור, ללמד אותו לסמוך על עצמו, לבנות ולרומם ולא חלילה לערער ולשבור.

(שמות תשפ"ב)