מי צריך יישובים דתיים?!

המתיחה האבסורדית של הגדרת ה"דתיות" ביישובים הדתיים, הביאה לכך שגם הצורות המצומצמות והאווריריות ביותר של החיים הדתיים קיבלו הכשר

בשלוש עשרה השנים האחרונות אני משמש כרב קיבוץ, רב של קהילה דתית שפועלת כבר מעל תשעים שנה במתכונת של יישוב דתי. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מתלבט לא מעט האם המודל הזה נכון וראוי. מהם המחירים ומהם החסרונות של הבחירה להקים ולחיות בישוב דתי? כמי שעוסק לא מעט בהיבטים הרוחניים והחינוכיים של החיים בישוב דתי, אני מתלבט – האמנם זה כדאי מן הבחינה הדתית?

בישראל ישנם מאות יישובים דתיים – קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים ואפילו ערים קטנות. אם תשאלו את התושבים מדוע בחרו לגור דווקא ביישוב דתי, סביר שרבים יקשרו זאת לסוגיות הנוגעות לחינוך הילדים – הרצון לגדל את הדור הבא בקהילה דתית, באווירה דתית, בתוך ציבור ששותף לדרך החינוכית "שלנו".

ועדת הקבלה של היישוב הדתי נדרשת למשימה הבלתי אפשרית להגדיר מהי משפחה "דתית"? רבים יכריזו מיד כי "אין לנו דתומטר" וכי אי אפשר לבחון במדדים אמינים את מידת דתיותו של אדם. אלמנטים חיצוניים הקשורים בלבוש, קלים אמנם להבחנה אך לא פעם אלו מדדים שטחיים שאינם מעידים די הצורך על עולמו הפנימי של האדם. בחינת אלמנטים הקשורים למידת ההקפדה במצוות, כדוגמת כשרות, ברכות או נידה – נתפסת כמובן כחודרנית ופולשנית ולא יכירנה מקומה בחברה דמוקרטית. זאת ועוד, קשה יהיה להחליט מהן המצוות אותן תבחן ועדת הקבלה, שהרי "אדם אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא" ומי עדיף – זה המקפיד בצדקה ומזלזל בברכות או זה המקפיד בברכות ומזלזל בצדקה?

הפיחות הזוחל במעמדו של בית הכנסת, הביא לכך שרוב הציבור פוקד את בית הכנסת רק בשבתות. כך שגם מדד ההגעה לבית הכנסת, שאינו חודרני ואינו שטחי, אינו מודד כמעט דבר. בשורה התחתונה – מדד ה"דתיות" הרלבנטי היחיד שנותר לוועדת הקבלה, מלבד הדיווח העצמי של המועמד, הוא השאלה האם האדם נוסע בשבת או לא.

במילים אחרות – ההתעקשות לשמור על היישוב כ"דתי" מחד, וחוסר היכולת להציע מדד כלשהו להגדרת המושג מאידך, הביא למתיחה אבסורדית של הגדרת הדתיות. כך דרים בכפיפה אחת תחת מטריית ה"דתיות", אנשים המקפידים על קלה כחמורה ואחרים המקפידים שלא להקפיד. אלו החיים את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" פשוטו כמשמעו, יחד עם אלו שההוויה הדתית שלהם מסתכמת בכך שאין הם נוסעים בשבת. אין כל פסול בגיוון הזה, ובעיני יש בו ברכה גדולה, אך יש בכך החמצה של הרעיון שבגללו הוקם היישוב ה"דתי". הרי כל התכלית הייתה ליצור אקלים דתי לגידול ילדינו במסגרת חינוכית משותפת לערכים "שלנו". והנה – המכנה המשותף מצומצם ביותר, הגיוון הערכי וההתנהגותי גדול, לפעמים אפילו גדול מדי.

גדלתי בירושלים, בשכונה מעורבת לדתיים וחילונים. כששאלתי כילד למה השכן מלמעלה לא בא לבית הכנסת, למה השכן מלמטה מחלל שבת או למה איננו אוכלים אף פעם אצל השכנה ממול, השיבו לי הוריי כי לנו יש דרך שונה. ברור היה כי על אף יחסי השכנות הנפלאים, קיים הבדל מהותי ויסודי באורחות חיינו.

המתיחה האבסורדית של הגדרת ה"דתיות" ביישובים הדתיים, הביאה לכך שגם הצורות המצומצמות והאווריריות ביותר של החיים הדתיים קיבלו הכשר והפכו לחלק מ"דרכנו". הרף הנמוך הופך לסטנדרט. בתוך יישוב של 200 משפחות שכולן "דתיות" – קשה לומר לילד: אצל פלוני איננו אוכלים מטעמי כשרות וכשאתה משחק עם אלמוני זכור ששבת היום, כי אצלם לא מקפידים על כך. אם היינו מוותרים על ההגדרה ה"דתית" של היישוב ומגדירים את הישוב כ"כללי" או כ"מעורב", היה אפשר לומר כך בקלות.

ואף על פי כן, יתרונות רבים יש ליישוב הדתי, הברור והמוגדר. לא במקרה משפחות דתיות רבות בוחרות לקבוע בו את ביתן. יש עוד שיקולים רבים בעניין, ואיני בא לקבוע בסוגיה עמדה נחרצת. רק קול אחד ביקשתי להשמיע – זה החושש מכך שהשילוב בין הרצון לחיות ביישוב "דתי" לסירוב להגדיר מהו "דתי", יוצר מאליו הגדרה דלה וחלולה של דתיות, הדוחקת את רגליו של מי שרוצה לחיות דתיות שלמה ומוקפדת. לא פעם, דווקא מעמדת ההתבוננות של הרב, המבקש להעצים ולחזק את החינוך הדתי של ילדינו ואת ההקפדה הדתית של הציבור, נראה לי שכשאנו מתעקשים לחיות ב"ישוב דתי" יוצא שכרנו בהפסדנו ושאולי עדיף לוותר על המודל הזה.

(שלח תשפ"ב)