התחפושת שלא ירדה

מנחם ידע שזה מהפך עצום, שלא ברור איך יקבלו אותו בחברה, שלא ברור איך יקבלו אותו בבית. אז הוא חיכה לפורים

כשמנחם היה בן עשרים ושתיים הוא רצה להיהפך לחסיד גור. מנחם למד בנערותו בישיבה תיכונית מפורסמת, לא נגיד איזו, רק נגיד שהתלמידים שלה אהבו לצייר גרפיטי עם על כל מיני סלעים בטיולים ברחבי הארץ. אחר כך המשיך לישיבת הסדר, ובאמת להיהפך לחסיד גור, כמה מוזר שזה נשמע, ככה מוזר זה היה. זה היה מזמן, עוד לא היה ברסלב באופנה, ולא היה חב"ד בכל פינת רחוב. אם רצית להיות חסיד, גור זו היתה אופציה די רצינית. מנחם ידע שזה מהפך עצום, שלא ברור איך יקבלו אותו בחברה, שלא ברור איך יקבלו אותו בבית. אז הוא חיכה. הוא חיכה לפורים. בפורים הוא חבש ספודיק והיה נראה יפה ומלכותי, גם ככה הוא גבוה והספודיק הוסיף לו עוד איזה עשרים סנטימטר של פרווה שחורה שתחתיה הציצו העיניים הכחולות שלו. כולם צחקו ואמר: "יפה לך מנחם. יפה לך 'גערער חוסיד'".

בסוף היום, כשכולם הסירו את התחפושות, מנחם השאיר. זה לא שלא הרימו עליו גבה, זה לא שלא זוכרים לו את זה עד היום, הנה- ארבעים שנה אחרי ואני עדיין נזכרת בסיפור הזה שאבא שלי מספר לי מדי פעם. הוא מספר לי את זה כל פעם שהוא רוצה להגיד- 'צריך לדעת מתי לעשות שינויים, אם תהיה חכם, תוכל לעשות אותם במינימום התנגדות מהסביבה'. הסביבה כידוע, כמה שבא לנו להגיד ש'היא לא מעניינת אף אחד והעיקר זה ללכת אחרי האמת של עצמך', באמת, יש לה הרבה כוח עלינו. אנחנו רוצים להשתייך, להרגיש חלק, להרגיש דומים, רצויים. יש אנשים שיכולים ללכת ישר אל המטרה שלהם בלי להביט לצדדים, בלי לתת לחברה ולמה היא בדיוק חושבת להיות מעצור בדרכם, יש אנשים, אולי הרוב, שלא.

יש הרבה סיפורי תחפושות. פורים זו הזדמנות לצאת מהקופסא, לעשות שינויים. אני רוצה לספר לכם עוד סיפור כזה, את הסיפור של אפרים. חודש לפני פורים אח של אפרים נפטר. אח שלו בן ציון, ששנתיים מתחתיו. הם היו חברים בלב ונפש, הם היו דומים ומאז שהם קטנים לא נפרדו דרכיהם, בבית הספר, ובקייטנות, ובאחרי צהריים, באופניים ובלגו ובלנסוע ביחד לבני דודים או לסבא וסבתא רק הם ביחד, בלי ההורים ושאר האחים. כולם התייחסו אליהם ככה, כמו צמד, כמעט תאומים. אפי ובנצ. קנו להם בגדים דומים במידות שונות וכשגדלו אפילו לאותה ישיבה הם הלכו. חלק מהמורים היו מתבלבלים ביניהם: מי אפרים ומי בן ציון. למרות שאפי היה בכיתה יא' ובנצ בט'. הם לא נפרדו עד שהסרטן הפריד ביניהם. גם אז הם כמעט לא נפרדו, אפרים היה ליד המיטה של בן ציון בבית החולים כמעט כל יום למרות שהעובדת הסוציאלית של בית החולים וגם היועצת של הישיבה אמרו שלא כדאי. אפרים אמר: "אני יודע שזה הולך להיגמר, אני חייב להיות איתו עד אז". זה היה נוראי. חודש לפני פורים בנצ ואפרים נפרדו באמת.

בפורים, לאפרים היה ברור שהוא לא הולך למסיבה של הישיבה, למרות שהמסיבות של יא' הכי שוות ומזמינים הרבה חברים של חברים מחוץ לישיבה. אבל בליל פורים הוא הרגיש פתאום גל מטורף של חיים ורצה ממש להצטרף. לרקוד ולשתות ולזרוק את השכל. ואפילו קצת לשמוח. זה היה החלק הכי מוזר, שהוא ממש רצה לשמוח, אבל הוא לא ידע איך. הוא התבייש לשמוח כי מאז שהוא חזר מהשבעה לישיבה כולם מסתובבים לידו על ביצים, ובקושי מחייכים אליו, ואת כל התכנונים לפורים עושים כאילו מאחורי הגב בשקט, כדי לא לצער אותו. הוא לא ידע איך להגיד להם שהוא רוצה פתאום לשמוח. שבנצ היה שמח בזה מאד. אז הוא מצא תחפושת של גורילה, שחורה גדולה כזאת שאפשר להתחבא בתוכה. ולבש אותה ונכנס לבית מדרש ורקד וחיבק את החברים, שבאמת היו חברים טובים גם כשלא ידעו בדיוק איך. וכולם ניסו לנחש מי זה בתוך הגורילה, והוא ניער את כולם ממנו שלא ידעו. הוא רקד שעות בתוך הגורילה והזיע בטרוף ולא יכל להוריד את המסכה אפילו לרגע. והיו רגעים בפנים שהוא היה כל כך שמח והרגיש את העולמות העליונים יורדים עליו כמו ענן עד שהוא ממש הרגיש את בנצי לידו, צמוד אליו, בתוך הפרווה.

(ויקרא תשפ"ב)