סיפור המגילה: יש משמעות מאחורי המהלכים

רציתי לכתוב על פורים. מה יותר משמח משבת לפני פורים? אבל אז היה הרצח הנוראי בחווארה, ואחריו עלתה חווארה בלהבות, ועם ישראל רתח לו הלב

בזמן הלימודים שלי לתואר השני גיליתי שכאשר הייתי צריכה לקרוא ספרות מקצועית, מאמר, מחקר, או ספר שמציג תיאוריה, הייתי נופלת ברוחי. הייתי קוראת אותו כי חייבים ואחר כך הייתי מחפשת ספר פרוזה שמספר סיפור שבעצם מכיל את אותו רעיון, איכשהוא הרגשתי שמשהו שמסופר בתוך סיפור ושזור בחיים עצמם קונה לו מקום בלב שלי יותר. אני מזדהה, מבינה איך התאוריה מתגלמת ומתפרטת בחיים. זו אני, יש כמובן כאלה שלהיפך, אנשים שאוהבים מספרים ועובדות ותרשימים ונוסחאות ודווקא תאוריות מתיישבות להם על הלב יותר.

כן אפשר לראות שבעוד שההלכה כתובה כמשפט, הרבה מהחגים היהודיים מועברים דרך סיפור. סיפור יציאת מצרים, סיפור חנוכה, גם מה שקרה בפורים מוגש לנו בתור סיפור. הוא אפילו נקרא כך: סיפור המגילה. סיפור שיש בו דמויות צבעוניות ומניעים פוליטיים ופסיכולוגיים, ומניעים נסתרים ומשיכה בחוטים. הרב שלמה קרליבך שהיה ספר סיפורים מהלך מביא את דבריו של רבי נחמן על פורים. רבי נחמן אומר שכל בריאת העולם היא בריאתו של הסיפור- עץ הדעת הוא התיאוריות, עץ החיים הוא הסיפורים. רבי נחמן משבח את הסיפור ואומר שהדברים שאנחנו מבינים מגיעים מהחלק המודע שלנו והסיפורים עוברים דרך ההבנה והמודע אבל הם נובעים ממקום רחוק יותר, מהדמיון. רבי נחמן לא מתכוון דמיון במובן של פנטזיה או משהו שאין לו אחיזה במציאות, אלא דמיון במובן של היכולת של אדם לצייר בראש דבר שלא נמצא מול העיניים שלו, דבר שנעוץ ברוח.

רציתי לכתוב על פורים. מה יותר משמח משבת לפני פורים? אבל אז היה הרצח הנוראי בחווארה, ואחריו עלתה חווארה בלהבות, ועם ישראל רתח לו הלב. ואיך אפשר לכתוב על פורים? אבל באמת פורים הוא לא רק חג של שמחה, פורים הוא חג של אמת עמוקה, והיא לפעמים עצובה מאד. אולי בטווח הארוך, בסיפור הכללי, יש שמחה, אבל כרגע, הפרק הזה בסיפור הוא עצוב מאד. אחד המאפיינים של סיפור טוב הוא שיש בו רבדים, מה שחשבת שהוא דבר אחד מסתבר כדבר אחר, מה שאתה רואה בגלוי מכיל עוד רובד שכרגע נסתר וכשיתגלה בהמשך הסיפור יעניק נפח עצום לסיפור כולו.

סיפור פורים מגלה לנו שיש משמעות עמוקה מאחורי מהלכים. בדרך כלל לא רואים אותה, לפעמים רואים אחרי שנים, לפעמים גם זה לא, לפעמים זו משמעות עמוקה לעם ישראל אבל הפרטים בו נפגעים, מן הסתם בהשגחה עליונה.

הרבה ויכוחי השגחה שמעתי לאחרונה, מה זה אומר השגחה, שמעתי והייתי עדה ושותפה לבירורים נוקבים שכללו צעקות בין חברים בשולחן שבת, ויכוחים חריפים בין בני זוג, 'ריתחא דאוריתא' עבדה שעות נוספות. זה יפה בעיניי ומכבד, אנשים שחשוב להם להבין במה הם מאמינים, מה קורה לתיאוריות שהם נשענים עליהן כשהן נפגשות בסיפור אמיתי בחיים? האם התיאוריה חזקה מספיק? האם אני מוכן להחליף תאוריה? להחליף זווית לסיפור? האם אני מוכן לחיות עם סתירות? עם הסתרות?

אנשים מדברים בייאוש על קץ. קץ הדמוקרטיה, קץ המשילות, קץ הסבלנות. אבל אולי יש שלב בבירור שאין מנוס ממנו וככה הוא נעשה, נוקב עד היסוד, עד הסוף. אני מרגישה שהימים האלה מכריחים אותנו לשאול מחדש שאלות שהוטמנו ברובד העמוק יותר של הסיפור שלנו פה. מה שכל אחד יענה, יבנה את הסיפור שלו.

(תצוה זכור תשפ"ג)