יישרפו המגדרים

קראתי לאחרונה את הספר "נזק בלתי הפיך" של אביגיל שרייר, המתאר את המציאות המחרידה בה מערכת שלמה מגויסת לדחוף נערות מבולבלות לערוך שינויים בגופן, שעלולים לגבות מהן מחיר כבד לאורך חייהן, מתוך מחשבה שבכך הן מתחברות ל"מגדר" האמיתי שלהן. יש הרבה מה לומר בנושא, אבל עוד לפני שמגיעים למקרים האלה עצמם, חשוב להבין את הרקע התרבותי והחברתי שמוביל אליהם.

אפשר לומר ששורש הרוע בנושא זה נעוץ במילה המחודשת "מגדר". מה שהתחיל בתור ביטוי חלופי סתמי ל"מין", הפך לביטוי של אידיאולוגיה שלמה, שעוסקת באופן אובססיבי וחולני במיניות האנושית. "תורת המגדר", מלשון הגדרה, שואפת ליצור אינספור הגדרות שונות, שכל אחת מהן מייצגת מינון ושילוב מסוים של נטיות ותחושות הקשורות לזהות ולמין. הגדרות, כמו גדרות, מפרידות ומבדילות בין בני אדם: במקום לראות את החברה כקבוצה אחת בעלת גוונים שונים, כפי שהיה מקובל תמיד, מתעקשת אידיאולוגיית המגדר לחלק ולפלג אותה לאינספור תתי-קבוצות, שצריך דוקטורט כדי להכיר ולהבדיל בין כולן. נקודת המוצא היא שהאדם מוגדר לפי תחושותיו המיניות, ולכן כל גוון של תחושה הוא "מגדר" בפני עצמו, זהות מיוחדת השונה מאחרים. תארו לעצמכם שהיו מיישמים תיאוריה דומה בתחום האכילה, וממיינים אנשים ל"מגדרים" לפי ההעדפות המסוימות שלהם בנושא – אוכלי הלחם, הלחמניות, הפיתות, החומוס עם טחינה, החומוס בלי טחינה, וכן הלאה עד לאינסוף.

שתי רעות חולות יש כאן: האחת היא האינדיבידואליזם הקיצוני שחותר להבדיל, לנתק ולהפריד במקום לחבר, כאילו העדפות מעט שונות הופכות אנשים ל"מגדרים", לישויות שונות, שכל אחת מהן ממוקדת בעצמה ובתחושותיה האישיות כאילו הן הדבר החשוב בעולם. השנייה היא העיסוק האובססיבי דווקא בכל הקשור למיניות, כאילו זהו עיקר האדם, וכאילו תכלית חייו היא להגיע למקסימום חוויות המתאימות במיוחד להעדפותיו הייחודיות. מתוך גישה זו מעודדים כבר ילדים בגן להטיל ספק בזהותם "המגדרית" ולצאת ל"מסע מגדרי" שבו יחפשו את התת-תת-מגדר שמתאים בדיוק-יוק לפתית השלג הייחודי שהם, וכך יגיעו לאושר… או שלא – אחוזי הדיכאון וההתאבדות בקרב הנוער בימינו מרקיעים שחקים, אבל למי אכפת. העיקר האידיאולוגיה.

אם אנחנו רוצים לשמור על חברה שפויה, בריאה ושמחה, עלינו לבער את רעת ה"מגדר" מביננו ולהתנגד למושג מומצא ומזיק זה, ויפה שעה אחת קודם.

(מטות מסעי תשפ"ג)