פולחן האלים

"כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא).

המנחות במקדש מבוססות על יבול הארץ, הנזכרים ברשימת "שבעת המינים", כלומר על סולת מחיטה ושמן הזית. נעדרים מהם הפירות המתוקים: גפן תאנה ורימון. מכאן שאיסור דבש כולל כל מתיקת פרי ולא רק צוף דבורים.

לפשרו של איסור הקרבת שאור ודבש ניתנו מספר טעמים בדרך הדרש והמוסר. השאור והדבש מסמלים את הגאווה, התאווה, חומריות יתר ויצר הרע  – מידות מגונות בעיני הקב"ה, שאינן מאפשרות לקבל עול מלכות שמים.

ברצוננו להתמקד בהסבר ההיסטורי שמספק הרמב"ם. לדבריו, הצו המקראי יוצא  כנגד מנהגם של עובדי עבודה זרה שנהגו להקריב על המזבח רק לחם שאור והרבו בהקרבת דברים מתוקים ומרחו את קרבניהם בדבש (מו"נ, ג מו). אכן, תופעה זו היתה מקובלת בפולחן הבבלי והמצרי (ראו למשל הרודוטוס, היסטוריה, ב, 40). בפנתיאון השומרי והבבלי התייחסו לאלים כבעלי רגשות ותכונות כבני אדם. פולחן האלים כלל הגשת סעודות על מנת להשביע את רעבונם ונהגו להחניף להם בין היתר בהגשת דבש, פירות מתוקים כמו תמרים ותאנים ולחם מתוק על בסיס יום-יומי.

לחם מותפח ב"שאור" היה מהמאפיינים של מלאכת האפייה במצרים, לעומת לחם-מצה שהיה שכיח בארץ כנען. בראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ,א-ב). תחת פיקוחו נאפו בכל יום אלפי ככרות לחם ומיני מאפה אחרים לצרכי המנגנון הממלכתי, הצבאי והדתי. מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה.

לגבי איסור הקרבת הדבש, נמצאה לכך עדות ארכיאולוגית מתקופת המקרא. בחפירות תל רחוב שבעמק בית שאן נמצאה מכוורת המתוארכת למאות עשירית-תשיעית לפנה"ס. בכוורות נתגלו גם חלקי דבורים שמוצאן מאנטוליה בחלות דבש מפוחמות, שרידי שעווה ואבקת פרחים (פולן). ליד מתחם הכוורות נמצאו חפצי פולחן יוצאי דופן ובהם מזבח בעל ארבע קרנות. זוהי, ככל הנראה, עדות לטקסי פולחן שהיו קשורים לדבש. העיר רחוב שימשה כבירת בקעת בית שאן בימי השלטון המצרי, והיא נזכרת בתבליט שנמצא במקדש אמון בכרנך, ברשימת הערים שכבש שישק מלך מצרים בעת מסעו בשנת 924 לפנה"ס בקירוב. אם נכונה השערתנו, הפולחן שהתנהל במקום היה קשור לשלטון המצרי או בהשפעתו.

(ויקרא תשפ"ב)