אשמנו

פסוקי הפרשה מציבים ענן אשמה קבוע מעל ההתנהגות האנושית. מקריאת הכתוב נראה כי אין מנוס בידינו מלהִטמא, לחטוא (אם לא במזיד – אז לפחות בשגגה) ולהִמצא אשמים.

האשמה הנה רגש אנושי המעיד על קיומו של קונפליקט ערכי. אדם החש אשמה מבטא מודעות, אחריות ואף חרטה אודות נזק שגרם לזולתו. מתוך שכך, ישנם חוקרים המזהים באשמה מעין "ווסת התנהגותי אבולוציוני", רגש הקורא ומדרבן לתיקון העוול שנעשה ולהשבת שווי המשקל החברתי על כנו.

מענין לגלות כי לצד גרימת נזק מוכח ואשמה "עובדתית" ומוצדקת, רבים מאתנו מפתחים וסובלים גם מאשמה "דמיונית": אנו מייסרים עצמנו על דברים שלא עשינו, שאולי יכולנו לעשות, על שחרור יתר/ החזקת יתר ומגוון תוצאות והתרחשויות שאין/ שלא היתה לנו שליטה עליהם.

דוגמא לאשמה שכזו היא "אשמת השורדים"- רגש חזק המתעורר בקרב אנשים שחוו אסון ומתקשים לחיות ולהכיל את היותם שלמים ובריאים, לצד אובדן יקיריהם. אשמה דומה מתעוררת לעיתים במצבים של הצלחה, אישית ו/או מקצועית, הניצבת נוכח קושי/תקיעוּת של קולגה או של בן משפחה קרוב.

אשמה אחרת, גדולה ומוכרת, מכונה "אשמת ההורות": "אתה הורה, משמע אתה מרגיש אשם." (אמירה המיוחסת לפרופ' רות שרבני, מאוניברסיטת חיפה). תחושת האשמה ההורית צצה עם הבאתו של ילד לעולם והנחתו בתוך עולם חסר ומאתגר. היא נמשכת כאשר נולד/ת אח/אחות שיחלקו עם הצאצא הבכור משאבים שונים והיא כרוכה בהבנה שאיננו מכינים את ילדינו באופן מיטבי להתמודדות עם אתגרי החיים, ומאידך גיסא שאין אנו נענים מספיק לצרכיהם המגוונים (פיסיים, רגשיים, שכליים). האשמה מלווה אותנו בעוצמה כשילדינו נפגעים, נכשלים, חולים או סתם משועממים…

אשמנו. המין האנושי אשם בפוטנציה וגם בפועל, זאת ניתן להבין מקריאה בפרשת השבוע ובתנ"ך כולו, ועלינו להקריב קרבן. אך קרבן זה אין משמעו עונש והתבוססות באשמה והלקאה עצמית, אלא הודאה פשוטה באנושיות שלנו (וגם באנושיותם של הכהן והנשיא) ולקיחת אחריות על החלטות ופעולות.

ספר "ויקרא" מציב בפנינו תורה ודרך חיים של "עשה" ו"אל תעשה". אך למרות השילוט וההכוונה, סמוך וגלוי שנטעה בַּשְבילים ונחטא. אל ייאוש, אנו מתבשרים. עיון מחודש במתווה הפעולה התנ"כי- יהודי, יחשוף ציווי ברור: להמשיך לחיות ולבחור ולעשות, למרות וודאות הנפילה. (ראה תש"פ)