פרופ' זהר עמר (אוניברסיטה בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אתר 'קדמוניות הטבע והריאליה בישראל')
כידוע, בשנת השביעית הופכים הקרקע ויבולה להפקר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, יא). בחומש ויקרא מובאים הפסוקים באופן מפורט יותר ומדגישים שהפקרת היבול כוללת את כולם: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו-ז).
הפקרת היבול לאדם ולבעלי החיים שברשותו היא ברורה, אך מדוע התורה מציינת גם את "חית השדה", כלומר, את חיות הבר? דומה שהתשובה היא שלאדם עשוי להיות נֹחַ שהיבול יתחלק עם בני האדם; בני ביתו, שכניו והעניים, במטרה להטיב עמם ועם בהמתם. לכן הם נזכרים ראשונים, אחר כך בהמות המשק ורק לבסוף חיית השדה.
המבחן הגדול ביותר לאדם בשנת השמיטה הוא ההתמודדות עם בעלי חיים שאין לו עליהם אחריות ואין הוא נהנה מכך, שייבולו כביכול ייאבד באכילתו על ידי חיות בר. יתירה מזאת, מדובר בבעלי חיים שונים, שבשנים רגילות גורמים נזק רב לחקלאות והאדם נאלץ להתמודד מולם, להרחיקם או להדבירם. בשנת שמיטה אין האדם רשאי לעשות כן באופן רגיל, רק כאשר מדובר בנזק משמעותי לשנים הבאות (ירושלמי מועד קטן, א, ד; בבלי, שם, ו ע"ב).
בין היונקים המזיקים ביותר לחקלאות נמנים חזירי הבר שגורמים נזק בכך שהם רומסים את היבול ואוכלים את פירותיו. תנים ושועלים ידועים כמחבלים בכרמים (שה"ש ב, טו). צבאים וארנבות מכרסמים עצי פרי. בין המזיקים נמנים גם עופות שונים, כמו עורבים שאוכלים את פירות מקשה, כמו אבטיחים. הפקרת קרקע מוחלטת באה לידי ביטוי בהתעלמות האדם אף מחדירת חיות הבר לשדות ולמטעים והיא אפוא המבחן הגדול ביותר באמונה.
זמן ביעור הפירות
חז"ל למדו מהפסוקים על זמן ביעור היבול: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ז) – "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה הבהמה אוכלת מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית" (ירושלמי, שביעית ט, ב לח ע"ד ומקבילות).
אדם רשאי להחזיק בביתו בפירות שביעית וליהנות מהם כל זמן שהם נמצאים בשדה. אבל בזמן שהפירות כבר אינם קיימים וזמינים בשדה לבהמה ולחיה, אז האדם צריך להוציאם מתוך ביתו ולבערם. יתירה מזאת, מהפסוקים: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, יא) למדו שמן הביעור משתנה בין מיני הפירות ובין האזורים השונים (מכילתא דרשב"י כג, יא): "אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער… אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים" (בבלי, פסחים נג ע"א). דיונים הלכתיים רבים נערכו בקרב פוסקי זמנינו לגבי משמעות מאמרים אלה והשלכתם המעשית לימינו. האם מדובר בקביעת זמן משוער, ממוצע או המשקף את המועד הופעתו האחרונה של כל פרי בשדה (ראו תוספתא שביעית ז, טו). לגבי הענבים ניתן להעיד שבשולי חלקות בהרים גבוהים וקרירים שבהם לא בצרו ענבים, ניתן למצוא באופן נדיר אשכולות אפילות שבעלי חיים יכולים לאוכלם בשנים מסוימות אפילו עד חודש אדר, כפי שהעיד לפני חברי מיקי הורביץ, שבדק זאת בכרמי אלוני הבשן שבגולן הגבוה. כלומר, יתכן שההוראה כאן כמו בתמרים, עד שיכלה אחרון הענבים שבמרחב ארץ ישראל. מכל מקום, כאשר עוסקים בפירות של גידולי היסוד של ארץ ישראל (גפן, זית, תאנה, רימון ותמר), הכוונה היא לאלה שגדלו בשנת השביעית ונותרו על העץ בשנת השמינית. ברוב המקרים אין המדובר בפרי טרי, אלא במוצרים המשתמרים לאורך זמן, כגון דבלים וצימוקים או במצב נוזלי כמו יין ושמן.
ראוי לציין שחז"ל התייחסו לא רק למועד זמינותם של הפירות והשוני האקלימי והטופוגרפי של אזור גידולם, אלא גם לחיות הבר הגדלות שם. כלומר, יש להתייחס להבדל בין מיני בעלי החיים הגדלים בבתי גידול בעלי תנאים אקולוגיים שונים: "אין חיה שבהר גדילה בעמק ולא גדילה חיה שבעמק בהר" (ירושלמי, שביעית לח ע"ד); "דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה" (בבלי נב ע"א). ובתלמוד הירושלמי מובא סיפור כיצד עשו ניסוי שהוכיח שהצבאים של אזור בניאס לא הסתגלו לתנאים באזור אחר.
(בהר תשפ"ב)
