שיר ששוןכשמסתכלים אחורה על שנת תשפ"ד, נדמה שהיא כולה צבועה בגוון אחד – שחור. אבל, דווקא בשנה כזו חשוב להיזכר גם בימים המשמחים שעברנו השנה כעם, ימים שבהם לכולנו חזרו הצבע ללחיים והחיוך לשפתיים. אלה היו ימים של אור גדול בתוך החושך הקודר. השנה שחלפה אומנם נראית לנו כנסיעה חסרת מעצורים עמוק לתוך התהום, אך היא למעשה נסיעה ברכבת הרים מטלטלת – ובה ירידות רבות, אך גם לא מעט עליות. אלו 13 ימים שעצרו לנו את הנשימה כאומה ומהם שאבנו כוח ותקווה, למרות הכל.
- היום שבו נפלו עלינו השמיים (מתקפת שמחת תורה – כ"ב בתשרי)
כמה מילים כבר נכתבו ועוד ייכתבו על היום הזה. השבת השחורה. ה-7 באוקטובר. יש כאלו שמדברים עליו ופשוט אומרים "היום ההוא" – וכולם כבר מבינים על איזה תאריך מדובר. נדמה שביום הזה למדנו את מה שידענו – תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. כי השעות האחרונות של הלילה מסוגלות להכיל בתוכן חושך גדול של מזימות זדוניות, שרק בבוקר לאור היום יתבררו כרצחניות.
ומצד שני, אחרי כל התחקירים התקשורתיים אפשר גם לראות שבשעות האלו יש פוטנציאל גדול – לסכל, להגן, להכין את הבוקר שאחרי. בלילה שלפני הטבח ההמוני היו הרבה מחדלים, זה נכון. והם עלו בחיי אדם, גם זה נכון. והתחושה הכי קשה שהלכנו איתה, למעשה עד היום, היא "איך לא שמנו לב?", ואולי זה כי גם בנו יש מקום שמאמין שמספיק לילה אחד של ערנות כדי למנוע מאות ימים של עייפות, של עיניים דומעות ופחד קיומי. ומאז, אולי, אנחנו דרוכים ומפוחדים יותר בלילות, אבל ייתכן שזו הדרך הקשה לתקן את הימים.
והאמת היא שביום הזה שבו נפלו עלינו השמיים, ונראה כאילו השמש לעולם לא תזרח, דווקא ביום הזה נפתחה היכולת המוגברת של אנשים להאיר ככוכבים. אין זה אומר שהחושך ברח, אבל גילינו במרחק הזמן שהוא מתבהר. שניתן, בהרבה תעצומות גוף ונפש, להילחם בו בעזרת מיליוני אורות קטנים של תפילות, חסד, חיוכים והתנדבויות. ועד שהשמש תאיר – זה מה שעשינו. זה מה שאנחנו עדיין עושים.
- היום שבו לראשונה חייכנו בהקלה אל החדשות (חילוץ אורי מגידיש – ט"ו בחשוון)
24 ימים עברו מאז שהמציאות שלנו השתנתה. אחוזי הרייטינג בחדשות הטלוויזיה עולים ועולים, וביחס הפוך הם גורמים למצב הרוח של כל מי שצופה בהם לרדת למעמקים. המסכים מספרים לנו את הסיפור שאנחנו מנסים לשכוח ללא הואיל, מזכירים לנו את חוסר האונים הקולקטיבי שהיינו שרויים בו שעות ארוכות, ארוכות מדי. ואחרי 24 ימים שנראה שהסיפור הזה גדול עלינו, מגיעה בשורה טובה במפתיע.
אלו היו שעות אחר הצהריים, ובהן הותר לפרסום שטוראית אורי מגידיש חולצה במבצע צבאי הרואי. לרגע אחד החדשות עצרו ממרצן הקדחתני ופינו מקום לדמעות של אושר. אחרי שהמילה "הפתעה" עשתה לנו צמרמורות ושחזרה את הטראומה שוב ושוב, היא בפעם הראשונה הפכה להיות משמחת.
וייתכן שביום הזה למדנו שהרבה דברים עשויים לשוב. לא באותה הדרך ולא בקלות בכלל – אבל גם כשנראה שאין מנוס מהמצב הגרוע שבו אנו מצויים, כנראה שהבשורות הטובות מחכות מעבר לפינה, ואולי – כמו במסיבת הפתעה – צריך להיכנס לפעמים לחושך כדי לגלות שבהדלקת האור יש הרבה יותר מעוד חדר מואר, יש בה התחלה של אירוע מרפא.
- היום שבו הבנו שזה נעצר (אישור עסקת החטופים בקבינט – ט' בכסלו)
את אותות החיים מהחטופים לא משדרים בערוצים, ישנה מודעות גדולה לטרור הפסיכולוגי שחמאס מפעיל עלינו. על כולנו. יש דיבורים על עסקה ויש, כמו תמיד בעם היהודי, דעות כל כך מגוונות בנושא. וביום אחד זה פתאום נגמר. מגוון הדעות שנשמעו תחת כל אולפן רענן מוצאות בוקר אחד מקום של נשימה. הקבינט מאשר עסקת חטופים, שבמהלכה בסופו של דבר כ-100 חטופים מהרצועה יחזרו הביתה. ומדהים להיזכר ברגעים הארוכים שחלפו מהחלטה על עסקה ועד חזרת החטופים בפועל, בשעות ארוכות של כסיסת הציפורניים ונשיכת שפתיים, עד לשחרור נשימה וחיוך רחב.
בימים האלו של הפסקת אש, נדמה שגם אנחנו הבנו שצריך להנמיך את גובה הלהבות בינינו. שיש ערבות הדדית מעבר לדעות השונות, שיש דמעות של אושר על מי שחזר ודמעות של כאב על מי שנשאר, והן כלל לא סותרות זו את זו. בימים האלו הבנו את כוחה של השתיקה, של התמונה. בימים של הרבה טוב והקלה, גילינו כמה מלחמה זה דבר רע. וכשחמאס, כעבור עשרה ימים של הפוגה, שיגר רקטות שוב, גילינו מהצד השני עד כמה למרות הכל, מלחמה היא גם דבר חשוב.
- היום שבו לא זיהינו אחד את השני (הירי בשוגג על שלושת החטופים – ג' בטבת)
לחלקנו הגיעו הידיעות עוד קודם, אבל למעשה רק כשפתחנו את החדשות במוצאי שבת גילינו שתסריט אימה – צה"ל ירה בשוגג בשלושה חטופים שהצליחו להימלט משוביהם – אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה ז"ל. המקרה המזעזע הזה הוכיח את הטענה של שתי הדעות השונות – עסקה לעומת הקשחת עמדות מול חמאס.
אחרי שלא הצליחו לזהות את אחיהם החטופים, הציבור בעורף הצליח ולו במעט, לפקוח את העיניים ולהסתכל רגע על הלוחמים – אלו שמחרפים נפשם, שלא ישנים בלילות, שמוקפצים מכל רעש קטן, ואלו שגם עושים טעויות. זה היה היום שבו למרות כל העצב והיגון – למדנו גם לחמול ולמחול, ולא מתוך רחמים על אדם מסכן, אלא מתוך הערכה של גבורה, שבמציאות כמו שלנו מכירה מקרוב את המוות.
- היום שבו בחרנו להתאחד סביב דמות (עידן עמדי נפצע קשה – כ"ז בטבת)
משרעמו התותחים בגבול עזה, חזרו הוויכוחים: הרחובות התמלאו בהפגנות לשחרור החטופים ולעוד עסקה, והתחושה הייתה שאנחנו עדיין מדשדשים סביב תהום שפעורה בינינו, או שמא כבר נפלנו אליה יחד ואנחנו כבר שלושה חודשים מנסים להיחלץ ממנה. ואז היה ערב אחד, עם בשורות קשות על האיש הזה שכולנו אוהבים: הזמר והשחקן עידן עמדי. הוא בחר לשים את הקריירה בצד, לעלות על מדים ולסכן את חייו, פשוט כי זה מה שצריך עכשיו. והאיש הזה שכולנו הערצנו אותו והתפללנו לרפואתו, היה באופן הכי פשוט מראה לכולנו: לישראלי היפה, שלוחם בגבורה וכואב את אובדן חבריו. אחרי ימים של התשה ופירוד ואחדות גם יחד, היום הזה הוכיח שישנו מכנה משותף רחב שכולנו עומדים עליו – לכולנו אותה האהבה למדינה, לארץ וללוחמיה.
- היום שבו התנחמנו בדור הבא (פתיחת מוסדות החינוך בשדרות – כ"ג באדר א')
בעוטף עוד נשמעות פה ושם אזעקות. אף שישנה מגמת התרוקנות, המלונות עדיין מלאים. יש חשש לחזור לשגרה – לבית ספר, לעבודה, למשפחה. בעיקר כי כ-140 חטופים עוד מוחזקים ברצועה, ועסקה – אין באופק.
בצפון תושבים עוד לא חושבים לחזור, אבל בדרום כבר יש תנועה רחבה לשיבה הביתה, איפה שיש בית. ולמרות שמוסדות החינוך נתקלים בקשיים, בשדרות מכריזים על פתיחת הלימודים.
העיר שדרות, שנהייתה סמל, בחזרה ללימודים הצליחה לתת מקום לגאווה. בסוף, בהודעה הזו על פתיחת בתי הספר והגנים יש נחמה גדולה יותר מאכלוס הבתים – כי כשיש שגרה לדור הצעיר, זו העברת המסורת בדרך הטובה ביותר הלאה. והמסר כאן ברור ובהיר ומהדהד עד לרצועת עזה – לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה חזק נחטוף, אנחנו נשוב לחיות פה בכוחות מחודשים.
- היום שבו צחקנו בפומבי על המוות (עליית מופע השכול הראשון 'מה נפל עליי?' – כ"א באדר ב')
במדינה כבר יש אינפלציה של שכול. כמעט כל אחד מכיר מישהו שנרצח או נפל בקרב. ודווקא שם, באיזו פינה חשוכה, יעל שבח, בעזרת רביטל ויטלזון, מוצאת נחמה. בתהליך הפקה מהיר אנחנו זוכים לקבל מופע מוגמר על הנושא הכי עצוב בעולם – דווקא מנקודת מבט הומוריסטית.
אנחנו מצליחים לגשר על הפערים ומפתחים יכולת לצחוק על נושא כואב המשותף לכולנו – השכול. בעזרת כמה פאנצ'ים ואולם מלא קהל, יש מקום לחיבור מתוך קלות הדעת ולא כובד ראש, חיבור מתוך מקום של אמת, של הזדהות רגשית עמוקה, של חיוך והבנה, וכמו תמיד – גם דמעה מלוחה-מתוקה.
- היום שבו ראינו את השבי בעיניים (פרסום סרטון של הירש גולדברג-פולין פצוע – ט"ז בניסן)
לאט-לאט אנחנו מתוודעים אל החטופים ומכירים אותם. שומעים עוד שמות, עוד סיפורים מאחורי הפנים. יש מי שמתמודד עם האירוע הבלתי נגמר הזה של חטיפה באמצעות עשייה, יש באמצעות הדחקה. אבל נדמה שלהבין מה הם עוברים, לעולם לא נוכל, ואם נרגיש את מה שהם מרגישים, לא בטוח שנצליח להכיל זאת. לבקשת המשפחה, הסרטון של הירש ז"ל מתפרסם בערוצי הטלוויזיה. זוהי נקודת מפנה מאז תחילת המלחמה, ואף שרבים נחשפים לסרטון במלואו, רבים גם נמנעים מלצפות בו. אבל במקרה של הירש, לא צריך לראות את הסרטון במלואו כדי להביט לשבי בעיניים – מספיק מבט חטוף בנער, ללא הבלורית והחיוך האופייניים לו, והוא חיוור וקטוע יד. כמעט אפשר להריח את המקום שבו הוא מוחזק, אפשר לראות את הפחד בעיניים, את העצב, האדישות.
הירש הפך לסמל אוניברסלי. בחור צעיר יהודי ממוצא אמריקני, שהוריו נאמו וקראו לשחרורו ולשחרור שאר החטופים מעל כל במה אפשרית. לצערנו, ב-1 בספטמבר, כ"ח באלול, התבשרנו שגופתו וגופתם של חמישה חטופים נוספים נמצאו. הם נהרגו על ידי מחבלים שהבינו שחיילי צה"ל קרובים. דמותו של הירש מהסרטון היא המאפשרת לנו גם ברגעים השמחים שעוד נדע, להישאר תמיד עם העיניים האלו, המבקשות עזרה.
- היום שבו בכינו ושמחנו במקביל (מבצע ארנון – ב' בסיוון)
במבצע הרואי מורכב, שבו השתתפו צה"ל, שב"כ וכוח ימ"ח, חולצו בשלום ארבעה חטופים: נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב. בשכונות ובבניינים המעורבים נתלו שלטים לכבוד שומרי השבת על אודות המבצע המוצלח. נראה שלא היה יום טוב בישראל כיום הזה, שבו זרועות הביטחון הצליחו להתעלות על עצמן ולהביא הביתה ארבעה חטופים בחיים, מלב עזה. המבצע נקרא על שמו של רב-פקד ארנון זמורה ז"ל, שנפל בעת שפיקד על חילוץ החטופים, ומשהו במוות שלו השתלב באופן כמעט מופלא בחגיגות השמחה. אל הר הרצל ביום שלמחרת נהרו אלפים לחלוק כבוד אחרון, בעת שמתקיימות חגיגות השבה ונשמעות אנחות רווחה בכל הארץ. ביום הזה, בין החילוץ ללוויה, אולי הבנו יותר מכל מה זה להיות ישראלי – לשמוח על המבצע ולבכות את הנופלים בו. ובעיקר, להבין עד כמה עמוקה ומשמעותית הערבות ההדדית כשמדובר בישראלים, וכמה יקר היא יכולה לעלות.
- היום שבו עמדו ומחאו לנו כפיים (נאום נתניהו בקונגרס האמריקני – י"ח בתמוז)
הטיסה של ביבי לקונגרס מעוררת הדים לכאן ולכאן. העם בישראל שוב נחצה לשניים, מי שבעד הנסיעה ומי שנגדה. על דבר אחד כולם מסכימים – ישראל במצב לא טוב מבחינה הסברתית, ולא מקבלת מספיק תמיכה כדי להשיג את מטרות המלחמה.
זו עוד נקודה מבין מאות שבה יש תחושה שהמלחמה הזו תקועה. אבל בנאום של נתניהו בקונגרס, בו הנוכחים עומדים ומוחאים כפיים עשרות פעמים, יש גם מקום מסוים לנחמה. זה עוד לא השלב לסיכומים, אבל לראות את נועה ארגמני מחייכת במבוכה כשהקהל מוחא לה כפיים, פחות מחודש לאחר חזרתה מהשבי – זו אולי יכולה להיות נקודת ניצחון זמנית, עד שנחזיר את כולם.
- היום שבו התמלאנו מחדש בגאווה לאומית (מדליות ראשונות באולימפיאדת פריז – י"ד באב)
אפשר לומר שהרחנו את הגבורה באולימפיאדה כבר כשאורן סמדג'ה, מאמן הג'ודו ששכל את בנו עומר חודש לפני טיסת המשלחת, הודיע שהוא מצטרף ללוות את הספורטאים שלו, למרות הכל. כמו הרבה משפחות שכולות, היינו איתו וכאבנו את כאבו הפרטי כיאה לאומה שאיבדה בן, וכשהוא החליט להצטרף למשלחת, זה אפשר גם לנו להרים את הראש. מספר ימים לאחר טקס הפתיחה הרשמי, ענבר לניר עשתה היסטוריה וזכתה במדליית כסף ראשונה בג'ודו מאז 1992, ופיטר פלצ'יק קטף מדליית ארד וסידר לנו את אחת התמונות הכי נוגעות ללב בחיבוק הניצחון עם מאמנו המסור. סה"כ זכתה ישראל באולימפיאדה ב-7 מדליות. אלו המשחקים שבהם זכתה המשלחת הישראלית במספר מדליות הגדול ביותר מאז החלה להשתתף באולימפיאדה. גם במשחקים הפראלימפיים רשמה המשלחת הישראלית הישגים אדירים – עם 10(!) מדליות סה"כ.
ביום ההוא שענבר ופיטר עמדו על הפודיום, סופסוף חווינו גאווה ושמחה על בשורות טובות שהן פשוט טובות. יש שיגידו "זה רק ספורט", אבל כולנו יודעים שזה הרבה יותר – זו הידיעה שאפשר לנצח, שעבודה קשה ומתמשכת היא משתלמת, ושגם אחרי השכול מחכה פסגה שנכבוש אותה.
- היום שבו עשינו מה שצריך כדי להגן על עצמנו (סלילת ציר פילדלפי – ב' באלול)
לקראת השנה למלחמה יש הדחקה רבתי – במדינה בוחרים לריב על הטקס הממלכתי או האלטרנטיבי כדי לא לחשוב על משמעות הטקס, ואיך נפגוש אותו, ומה נרגיש, ולמה אחרי שנה אנחנו עוד לא במקום בו היינו רוצים להיות.
ובשקט בשקט, בהמולה שנוצרה אחרי רצח ששת החטופים וההכנות ל-7 באוקטובר 2024, ברצועת עזה נסלל באספלט חדש ציר פילדלפי. כולם מכירים את השם הזה – "פילדלפי", בגלל העסקה שעומדת או לא עומדת על הפרק. והציר הזה, מעבר למשמעות הביטחונית שיש לו, נעשה גם לסמל של שליטה, של עקשנות, של הגנה והתקפה גם יחד.
ובלילה אחד יוצא לתקשורת תיעוד של סלילת הכביש הזה, בתוך כל חורבות עזה אנחנו משטיחים את האספלט ויוצרים משהו חדש. נגיעה ישראלית-יהודית בתוך שטח מלחמה. וכמו שהריח של הגשם הראשון הוא אספלט רטוב, נראה שגם כאן האספלט מביא אתו ריח של התחדשות, של תפיסה צבאית ומדינית – אנו נחושים להיות בשטח, להפוך אותו לנגיש עבור כלי המלחמה שלנו, בהבנה ברורה כי המלחמה עוד לא גמרה, אבל סוף סוף, במובן מסוים – השליטה בידיים שלנו.
