מה אברך לה, במה תבורך? מדינת ישראל ביום בו אנו מציינים את הקמתה. מה אברכנו, במה נבורך זה היום? שאל האזרח.
כמדי שנה, אני נכנס לחג העצמאות בהתרגשות ובהודיה לקב"ה, כמו גם למקימי המדינה בזמנו – לאלה שבנו אותה, לאלה שביססו אותה, לאלה שהגנו עליה. אבל לראשונה, בחג העצמאות תשפ"ה, אני נכנס ליום זה כשהשמחה על מה שיש – ואם לדייק, על מה שהיה פה עד אותו 7 באוקטובר ארור – מהולה בהרבה מאוד חשש, דאגה ובעיקר מחשבה – מה יהיה. כיצד תשתקם החברה במדינת ישראל, מה בכוחי, מה בכוחנו לעשות כדי שיהיה פה טוב יותר, שמח יותר, לכ-ו-ל-ם. דאגה לחטופים שעדיין בשבי חמאס בעזה, לא רק בגלל שבלי החזרתם ארצה אין סיכוי לריפוי אמיתי בחברה הישראלית, אלא גם כי החזרתם היא הדבר הכי מוסרי שיש בעולם. הם שם, אבל זה היה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו. המדינה/הצבא/אנחנו – פישלנו. זה חוב פתוח לחטופים ולמשפחותיהם, שצריך להיות לנו קשה מאוד להירדם בלילה לפני שהחוב נפרע.
שמחת העצמאות שלי מהולה בהרבה חשש מפני מה שיהיה פה. במישור הצבאי – המלחמה בצפון, בדרום, בטרור ביו"ש, נראית רחוקה מלהסתיים. כדי להמשיך בכך עוד ועוד, הצבא זקוק להרבה מאוד לוחמים. אבל הבאר מתרוקנת. רבים מאנשי המילואים, שנקראים כבר לצו רביעי או חמישי, פשוט לא מסוגלים יותר – הם, העסקים שלהם, נשותיהם וילדיהם. התופעה הזו החלה להיות מורגשת גם בקרב הטובים שבחבורה. לא שהם לא רוצים (להתגייס שוב), פשוט הם כבר לא יכולים. על אמת. ובצד השני, חרדים בקושי מתגייסים. בציבור שאינו דתי שיעור המשתחררים באמצעות 'פטורים' משונים (לא שהם לומדים בישיבות..) גבוה מאוד, ולא נראה שהמערכת מתמודדת עם זה כדבעי. הקבינט (שוב) דן ביום חמישי הקודם בשאלה: עזה לאן. זה לא סוד שכדי לחדש לחימה עצימה שם, הצבא יצטרך לגייס בצו 8 קרוב ל-200,000 חיילי מילואים. קראו שוב כמה שורות למעלה. והצבא מודע לזה – לא בטוח שחלק מההנהגה הפוליטית.
שמחת העצמאות שלי מהולה בהרבה חשש כיצד יתפתח הסיפור עם איראן. נכון שיש לנו את טראמפ וכמעט הכל תלוי בו. אם יגיעו להסכם עם איראן לפני ההדלפות, אז אנחנו בצרות כי ההסכם המדובר לא טוב יותר מההסכם שישראל (נתניהו) לחצה בזמנו על ארה"ב לצאת ממנו. לא יגיעו להסכם (והשיחות בין טהרן לוושינגטון אינטנסיביות), אז נראה שהחלה הספירה לאחור לקראת מתקפה ישראלית על הכור הגרעיני באיראן. זו כנראה הסיבה שעשרות רבות של מטוסי תובלה אמריקניים פרקו בשבועות האחרונים כמות אדירה של תחמושת, כולל פצצות כבדות במיוחד, אך גם כמה וכמה סוללות טילים להגן על ישראל מפני מתקפה מאסיבית אפשרית של איראן עליה. מן הסתם, זו גם הסיבה שמפקד כוחות המרכז של ארה"ב מגיע לישראל בתדירות של פעם בעשרה ימים בערך, לתיאומים מול הרמטכ"ל ושר הביטחון. וכל זה, חשוב להזכיר, כאשר העיניים נשואות לדונלד טראמפ. האיש, שאף אחד בעולם לא יכול לצפות מה הצעד הבא שהוא יעשה. מטריד.
שמחת העצמאות שלי מהולה בעצב על הקרע העמוק בחברה הישראלית, שלכמה שבועות במהלך המלחמה נראה היה כי הוא מתאחה. אך עם התמשכות הקרבות והיעדר הסכמה על השבתם המיידית הביתה של 59 החטופים, הקרע חזר להעמיק, ומתקשים לראות כיצד יתאחו הרקמות מחדש. ומול שלושת חששות אלה, מתגמדים כל השאר: הבעיות הכלכליות בפניהן תעמוד המדינה נוכח נזקי המלחמה, שיקום הצפון והדרום, הצורך בהצטיידות רבתי של כלי נשק ותחמושת למילוי הימח"ים (מחסני החירום), כדי שלא נעמוד ח"ו שוב במצב של מלחמה עם ארבעה-חמישה פגזים בטנק, במקום פי ארבעה וחמישה, ההוצאות על הבראת (פיזית ונפשית) אלפי הפצועים בקרבות, ועוד ועוד. יש הרבה מה לתקן, יש הרבה מה לעבוד, יש הרבה למה לקוות.
אז במה אברך את המדינה, אותנו? ריבונו של עולם, שלח אורך ואמיתך לראש הממשלה, לשריה וליועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך. לנו, תן לנו את הכוח להכיל, לאהוב, לתקן (קודם את עצמנו), ובעיקר, שישובו החטופים כולם במהרה לחיק משפחותיהם, החלמה שלמה ומהירה לפצועים, מזור למשפחות השכולות, וכמאמר השיר שכמעט הפך להמנון: יהיה טוב, שיהיה עוד יותר טוב. בכל המובנים. אכי"ר. מוצאי עצמאות שמח לכל בית ישראל!
