מחיית עמלק – מלחמה נגד המלחמה

עלינו לזכור, שבניגוד לעמלקים צאצאי עשו, שחיו על חרבם, שאיפתנו המתמדת היא לחיים של שלום טובה וברכה

מצוות מחיית עמלק תובעת השמדת עם ללא רחמים, וענישה קולקטיבית וטוטלית של צאצאי עמלק, עקב מעשה שאירע בעבר הרחוק. בכך היא סותרת, לכאורה, את המוסר האנושי הטבעי, כמו גם את דרך התורה אשר "כל נתיבותיה שלום", וכלשון הרמב"ם: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". במסורת היהודית ניתנו הסברים שונים לפרשת עמלק, עליהם כתבתי באריכות בכמה מאמרים, ולהלן אצביע בקצרה על כיוונים עיקריים ועל משמעותם לזמננו.

רבים מפרשני המקרא עמדו על היבטים ייחודיים של מלחמת עמלק בישראל. לדברי רש"י כל האומות יָראו מעם ישראל בעקבות מכות מצרים וקריעת ים סוף, ועמלק גרם לאבדן החסינות של ישראל, והורידם לרמת כל העמים שאפשר להתמודד אתם בזירה הצבאית והמדינית. אברבנאל מציין כמה מרכיבים של הרוע העמלקי הייחודי: עמלק יצא למלחמה מתוך שנאת ישראל בלתי רציונלית בלא כל סכסוך קודם עם ישראל, הוא "בא פתאום להילחם" בלי שהכריז מלחמה מראש, ובכך הפר את המוסכמות הנהוגות בזירה הבין-לאומית, ובנוסף נקט בטקטיקה אכזרית, כאשר תקף את החלשים והזקנים שבעורף.

פרשנים אחדים סברו שהבעיה העיקרית בעמלק נעוצה בהתרסה הדתית שהייתה גלומה במלחמתו, שכן זו נועדה, למעשה, להיאבק בא-לוהי ישראל עצמו. הרמב"ן כתב שעמלק בא "כמתגבר על ה'", המהר"ל הסביר, שעמלק נלחם באמונה באחדות-הא-ל, והנצי"ב סבר שהעמלקים התנגדו להכרה בהשגחת הא-ל וביכולתו לחולל נסים. מחיית עמלק נועדה לפי גישות אלה להגן על האמונה בא-לוהי ישראל.

בספרות הקבלה מוסבר שעמלק ההיסטורי מייצג כוח של רוע מטפיזי. ספר הזוהר כותב שיש עמלק בעולמות העליונים, והוא עתיד להימחות על ידי ה', אולם בד בבד צריך עם ישראל למחות את עמלק האנושי, הפיזי, בו מתגלם אותו כוח עליון. בשיטה זו הלכו גם הרמח"ל, בעל השל"ה וכמה מגדולי החסידות, שראו בעמלק תמצית מרוכזת של כוח שלילי המתנגד לקדושה, ומגמתו להשכיח תורה מישראל, לבטלו ממצוות, ולמנוע את התקדמותו הרוחנית.

הגישה הדומיננטית בכתבי החסידות רואה בעמלק סמל ליצר הרע, ומסבירה שהמלחמה בו צריכה להתנהל בתוככי הנפש. אחדים מהוגי החסידות הגדירו באופן קונקרטי יותר את מהותו של היצר הרע המשתקף בכינוי עמלק, וזיהו אותו עם רמאות ושקר, תאווה מינית, התנשאות וחוצפה, וכן עם קרירות מוחלטת בעבודת ה'.

בספרות הרבנית החדשה יש שהסבירו שעמלק מייצג סולם ערכים פסול, המנוגד לערכי המוסר של ישראל. רש"ר הירש מתאר את עמלק כהתגלמות הכוחניות והאלימות, אשר רואה בחיים על החרב – אידיאל, והוא מלא שנאה ובוז למי שדוגלים בערכים הומניים, ובראשם עם ישראל. עמלק רוחש הערכה לעמים בעלי עוצמה צבאית, וסולד מנושאי דבר הרוח, המוסר והשלום שבראשם עם ישראל.

בכיוון דומה הלך גם הרמ"א עמיאל שראה בעמלק את סמל המיליטריזם, ותיאר את המאבק נגדו בתור "המלחמה נגד המלחמה בכלל". בהמשך לכך הסביר הרב עמיאל את הציווי היחידאי: "כתוב זאת זכרון בספר", כהדגשה של אמצעי המלחמה נגד עמלק: "המלחמה נגד הסיף היא על ידי הספר, ורק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה".

הגישות הריאליסטיות למצוות מחיית עמלק, דוגמת פרשני המקרא שהזכרנו, תוחמות את המושג עמלק לעם קונקרטי שחי בתקופת התנ"ך, ולשיטתן לא יכולה מצוות מחייתו להתקיים כיום, כפי שעולה גם מרוב הפוסקים. הגישות הסימבוליות של הקבלה והחסידות מעתיקות את המושג 'עמלק' מתחום המלחמה הפיזית לתחום המאבק הרוחני והמוסרי בכוחות הרע המטפיזיים או האנושיים. פרשנויות אלה הפכו את המצווה לרלוונטית בכל זמן ומקום, ובה בעת הוציאו ממנה  כל משמעות של נקמה ותוקפנות.

פרשנותם של הרש"ר הירש והרמ"א עמיאל הופכת את המלחמה בעמלק למלחמה נגד המלחמה, וכול מהותה היא הדגשת ערכי השלום והמוסר שעם ישראל צריך לבשר לעולם. גישה זו הופכת את קריאת "זכור" למחאה נמרצת נגד מוראות המלחמה שחזרו לאחרונה לאירופה, ונגד הקלות הבלתי נסבלת של גרימת הרג והרס, סבל ושבר להמוני אדם. מחיית עמלק היא קריאת אזהרה גם לעם ישראל, שלאחר שנות אלפיים זכה ב"ה לכוח צבאי רב-עוצמה, שנדע להשתמש בו באופן מרוסן, ונזכור, שבניגוד לעמלקים צאצאי עשו, שחיו על חרבם, שאיפתנו המתמדת היא לחיים של שלום טובה וברכה.

(ויקרא תשפ"ב)