מתי מחלוקת הופכת לפילוג?

בשעה שמכריזים על חוסר לגיטימיות שלא לצורך עושים את התורה כשתי תורות, ומרחיקים את הציבור מנאמנות להלכה ומציות לה

מתי מחלוקת הופכת לפילוג? שאלה זו חיונית דווקא בתרבות בית המדרש, שהיא רוויית מחלוקות. המחלוקת היא אבן פינה בעולמנו, והיא שייכת לתחום המילים הטובות מאוד. התורה מנהלת מאבק כבר בתחילתה כנגד "שפה אחת ודברים אחדים", בשל העובדה שקשה למצוא סכנה גדולה יותר להתנהלות האנושית מאשר כפיית המחשבה על דעה אחת בלבד, וצמצום האמת הרחבה למקום אחד בלבד. ההכרזה שלנו "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" כוללת בתוכה גם אמונה עמוקה כי ריבונו של עולם הוא א-לוהי העמדות כולן, והאמת אינה מצויה במקום אחד.

המחלוקת היא גם טובה מאוד במישור הפרקטי: היא מחייבת בכל עת בחינה מחודשת של העמדות, כנגד עמדות אחרות המוצבות נגדה; היא מאפשרת יציאה מן הבועה האוטמת, ופריחה למחוזות חדשים ומאתגרים; היא מסוגלת להעצים דווקא את הקשר בין בני אדם, המתייחסים זה לזה בכבוד על אף ההבדלים השונים, ושמחים ללבן ביחד אופקים חדשים, במקום להשתעמם במקום בו כולם חושבים את אותו הדבר, ולמעשה מייתרים את השפע שבריבוי; ועוד ועוד. האמירה כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם אינה אירונית ואינה צינית. רבנו הגדול, הראי"ה קוק זצ"ל, אכן לימד אותנו כי משמעות השלום אינה אחידות בדעות, אלא להפך – ריבוי הדעות וקישורן יחדיו הוא מהגורמים המאדירים את השלום בעולם.

מתי הופכת המחלוקת לאסון? חז"ל הדגישו בראש ובראשונה את המניעים הפסולים: "מחלוקת שלא לשם שמיים" (על פי הפרשנות המקובלת). אולם אפשר שגם מחלוקות לשם שמיים תגרומנה נזק כה גדול. יש התנהגויות במחלוקת שההרס שהן מחוללות הוא כה גדול, עד שהנושא העומד לדיון מתגמד מול עצם קיומן. מחלוקת הופכת לפילוג נורא בשעה שמתייחסים לצד השני לא רק כטועה אלא כחוטא, לא רק כהולך בדרך לא נכונה אלא כהולך בדרך לא לגיטימית. זו יכולה להיות מחלוקת פוליטית, שתהפוך מהשאלה מה טוב למדינת ישראל לעמדות הגורסות כי הצד השני הוא פושע; וכמובן כאשר אנו עוסקים במחלוקת פנים תורנית, בדרך המבקשת לשלול את זכותו של הצד השני לחשוב אחרת.

האם ללא גבול? כמובן שלא. יש דרכים שהן לא לגיטימיות בעיני הטוען כך, ואז חובה מוטלת עליו לשלול אותן לחלוטין. אולם לעולם הווה מחשב שכר שלילה כנגד הפסדה, ומחיר החרמה כנגד הכלתה. שכן בשעה שמכריזים על חוסר לגיטימיות שלא לצורך עושים את התורה כשתי תורות, ומרחיקים את הציבור מנאמנות להלכה ומציות לה; פוגעים במידות הטובות, המחייבות ענווה שחלק ממשמעותה היא הזהירות מלייחס לעצמך את האמת כולה; פוגעים בחשיבות הנושא הנידון, בשל הסטת הדיון לדרכי ההתנהגות הראויה בשעת מחלוקת; פוגעים בצדדים החושבים אחרת; ובעיקר – פוגעים בתרבות המחלוקת בישראל, שהיא כה חיונית, והיא המעמידה הגדולה של תלמידי החכמים המרבים שלום בעולם.

(ויקרא תשפ"ב)