אז מי הבוס של הרב?

גם להנהגה הרבנית נכון וראוי כי יהיה איזה מצפן המורה את הדרך ודורש ממנה דיווח על פעילותה

לפני כמה ימים, נפגשתי עם כמה רבני קהילות עמיתים והשיחה התגלגלה על עניינים הקשורים, כמה צפוי, ברבנות קהילה. אחד הרבנים העלה התלבטות מקצועית, והתווכחנו על כמה פתרונות אפשריים למצב. בתום הדיון נשאלה השאלה מי אמור לקבל את ההחלטה בסופו של דבר, ומתוך כך הגענו לשאלה משמעותית ויסודית בעולמם של רבני קהילות – מיהו בעצם ה"בוס" של הרב? ממי אמור הרב לקבל הוראות? למי עליו לתת דין וחשבון על פעולותיו? ומי זה שבסופו של דבר יכול לפטרו או להדיחו מתפקידו?

אחד מחבריי הרבנים סבר שה"בוס" של הרב הוא הציבור בכללותו. לדידו, רב מקבל את כוחו ומעמדו מהקהילה שבחרה בו להיות רבה. בהיעדר קהילה, הרב כלל אינו רב, וממילא את הדין והחשבון, כמו גם את הציפיות וההוראות לגבי תפקידו, צריך הרב לקבל מהציבור הרחב של בני ובנות הקהילה. גם בחירה לתפקיד או הדחה מהתפקיד, ראוי שייעשו בהרכב רחב ככל הניתן של חברי הקהילה.

רב אחר שהשתתף בדיון סבר שההתייחסות לכלל הציבור בתור ה"בוס" של הרב, אינה מעשית. בראש הציבור עומדים בדרך כלל בעלי תפקידים – חברי הועד, המזכירות או ההנהלה. אלו, כנציגי ציבור, משמשים כידם הארוכה של החברים וממילא הם אלו שמעסיקים את הרב. את ההנחיות והדרישות, כמו גם תנאי ההעסקה, ראוי שהם יהיו אלו שיקבעו מול הרב. ראוי גם שהרב יקיים איתם קשר קבוע ויציג בפניהם את פועלו ומעשיו, כך שיוכלו לעקוב ולכוון את פעילותו.

כנגד שני אלו, טען אחד הרבנים האחרים כי לרבנים המקבלים את שכרם ממשרד הדתות (בעיקר רבני ישובים ושכונות) ישנו "בוס" מובהק אחר שאינו הקהילה ואינו מוסדותיה. עבור רבנים אלו, המעסיק המשלם את משכורתם וקובע את תנאי העסקתם הוא שר הדתות או שליחו – יו"ר המועצה הדתית באזור. על פי התקנות הממשלתיות, רבני קהילות המקבלים את שכרם מהמדינה, נדרשים לתת דין וחשבון לפקידי משרד הדתות ועליהם לעמוד בתנאים ובדרישות הסף שקבע השר האחראי או המחוקק. כך שעם כל הכבוד לקהילה ופרנסיה, "בעל המאה הוא בעל הדעה" וכיוון שהמדינה היא המממנת את משרתו של הרב, ראוי שהיא תקבע את הכללים לאופן שבו יתנהל הרב.

אחד הרבנים שהשתתף במפגש והקשיב רוב קשב לחברים הסבורים שהקהילה, המזכירות או השר הממונה הם אלו הנחשבים כ"בוס" של הרב, התרעם וזעק כנגד חבריו הרבנים. לדעתו, על הרב להיות כפוף לדבר ה' ולו בלבד. לא יעלה על הדעת כי הרב יראה בסמכות אנושית כלשהי, בקהילה או מחוצה לה, מרות שעליו לקבל או לרצות. על הרב להיות עצמאי מכל דרישה שכזו, ואת הדין והחשבון האמיתיים עליו לתת לא לפני בשר ודם אלא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

השאלה מיהו ה"בוס" של הרב, היא בעצם השאלה מניין שואב הרב את סמכותו ומעמדו – האם מפרנסי הקהילה או שמא מחבריה? האם מ"מלכותא דארעא", או שמא מ"מלכותא דרקיעא"? התשובות השונות הניתנות לשאלה זו מכוננות רבנות מסוגים שונים ומגוונים. גם הקהילות נבדלות זו מזו ביחס לשאלות אלו, ולא פעם באותה קהילה ממש ניתן למצוא מגוון של תשובות לשאלה. לפעמים, כמו באותה טלית תלמודית מפורסמת, גם כאן יש כמה הצועקים "כולה שלי" – חברי הקהילה משוכנעים שהם אלו שבסמכותם לבחור או להדיח את הרב. ראשי הקהילה תופסים את עצמם כמי שיכולים להנחות את הרב כיצד עליו לנהוג או לדרוש ממנו דרישות שונות. ואילו פקידי הממשלה דורשים אף הם דין וחשבון מהרב. היענות של הרב לאחד הקולות, תבוא בהכרח על חשבון האחרים, ושומה עלינו לבחור איזה מין רבנים ברצוננו להיות.

במשך דורות ארוכים נהגו יהודים לכנות את הרב "מרא דאתרא" – אדון המקום. אך כיום הולך ומתבהר כי גם להנהגה הרבנית נכון וראוי כי יהיה איזה מצפן המורה את הדרך ודורש ממנה דיווח על פעילותה. דומני שבין אם הרב רואה בקהילה את הסמכות שמעליו, ובין אם הוא חי בתודעה כי הוא כפוף לדבר ה' ולו לבדו, טוב הדבר מאד, ובלבד שלא יחשוב הרב את עצמו ל"מרא דאתרא", לאדון המקום, למי שאין מעליו לא סמכות, לא ממונה ולא בוס.

(ויקרא תשפ"ב)