השאלה הראשונה שלי כרב קהילה

"שאלה חמורה הונחה לפתחי ומשני הצדדים פרושים מדרונות חלקלקים – מחד גיסא איסורי תורה חמורה ומאידך גיסא שלומם ושמחתם של כמה זוגות"

לפני לא מעט שנים, עוד לפני שמוניתי לרב קיבוץ, גרנו ביישוב קטן וצעיר שלא מכהן בו רב. באותם ימים הייתי שקוע בעומק לימודי הרבנות, וכבר נבחנתי בכמה מהבחינות אך טרם סיימתי והוסמכתי רשמית. בלילות הייתי עובד למחייתי כנהג אמבולנס במד"א.

ליל שבת אחד, מתישהו בין "לכה דודי" ל"מזמור שיר ליום השבת", ניגש אלי אחד החברים בבית הכנסת ואמר לי שקוראים לי בדחיפות בחוץ. כעובד מד"א הייתי רגיל לקריאות שביקשו את עזרתי המידית, אלא שכשיצאתי החוצה חיכתה לי הפתעה – במקום ילד מדמם או אדם שלא חש בטוב, עמדה שם בלנית היישוב ובפיה שאלה הלכתית מורכבת. בפעם הראשונה בחיי, לא הכשרתי הרפואית נדרשה אלא דווקא זו הרבנית. "אתה היחיד שיכול לעזור", היא אמרה לי, כשהיא מסבירה שחבר אחר מהיישוב, תלמיד חכם ומוסמך לרבנות שבמקרה הצורך רגיל לסייע בעניינים הלכתיים, דווקא השבת נסע עם משפחתו.

מסתבר שאירעה תקלה כלשהי במקווה היישובי שאינה מאפשרת לטבול בו באופן הרגיל והמקובל. המקרה הנדיר דורש הכרעה מורכבת – האם מותר לתקן את התקלה בשבת? ובמידה ואסור – האם מותר לטבול במקווה כפי שהוא כעת למרות התקלה? אם לא – האם יש פתרון עבור הנשים האמורות לטבול הערב? כדי להשיב על השאלות הללו, נדרשת בקיאות בהלכות שבת ובהלכות מקוואות, כמו גם היכרות עם הרקע המציאותי והטכני של המקווה המקומי לפרטי פרטים. מרגע שהבנתי את צדדי השאלה חשתי את כובד המשא הנופל על כתפיי – הסוגיות ההלכתיות העומדות על הפרק הן החמורות ביותר בעולם ההלכה. מלאכות השבת ודיני הטבילה הם עניינים הנוגעים לאיסורי כרת, שגיאה בהוראה פירושה הכשלה באיסורי תורה חמורים.

האינסטינקט הראשון אמר פשוט להחמיר, להורות שאין לתקן את התקלה ואין לטבול במצב הנוכחי. אלא שהחמרה בדבר אחד היא תמיד הקלה בדבר אחר. מהר מאד עלו במחשבתי מחיריה של החומרא הזו – הליכה רגלית למקווה ביישוב הסמוך אינה אפשרית בליל שבת, ודחיית הטבילה למוצ"ש היא אפשרות בעייתית מאד עבור אותם זוגות. ברור היה לי שאין להורות כך רק משום שאני מבקש להסתלק מן הספק ומתקשה להכריע.

אילו הייתה השאלה נשאלת בכל יום אחר בשבוע הייתי מתקשר להתייעץ עם אחד מרבותיי ונעזר במאגרי המידע הממוחשבים או למצער בספריית בית המדרש בכדי למצוא תשובה. אך היום שבת ואני בחצר בית הכנסת – אין יועץ, אין מחשב ואין ספר. הייתה זו עבורי הטעימה הראשונה מהווית חייו של רב קהילה. בניגוד לראש ישיבה היכול לפלפל בשאלה הלמדנית ולהותירה ב"צריך עיון", רב הקהילה נדרש לא פעם להכריע "על המקום". התשובה "אעיין בדבר ואשיב" אינה אפשרית בסיטואציה הזו. שאלה חמורה מונחת לפתחי ומשני הצדדים פרושים מדרונות חלקלקים – מחד גיסא איסורי תורה חמורה ומאידך גיסא שלומם ושמחתם של כמה זוגות. אני "בודד בצריח", אין מלבדי מי שישיב לשאלה ובאופן חריג ודי נדיר, מישהו באמת מתכוון לקיים את הוראתי. כל החלטה שאחליט שוברה בצדה ומחירה גבוה.

אחרי מחשבה, היסוס ועוד התלבטות, קיבלתי החלטה והוריתי לתקן את התקלה באופן, שעל פי הבנתי את המציאות הטכנית, נראה היה שמותר בשבת. הבלנית חזרה למקווה, הנשים טבלו וחזרו לביתן ואני נותרתי נרעש ונפחד שמא הוריתי שלא כדין. מיד עם צאת השבת הסתערתי על המחשב וחיפשתי במאגרי הספרים האלקטרוניים התייחסות לשאלה הנדירה הזו, ולא נחה דעתי עד שמצאתי בדברי הפוסקים חיזוק וצידוק לפסיקה שפסקתי.

ביום ראשון בבוקר, בעודי תחת הרושם של אותה שאלה, הגעתי לבית המדרש ב"בית מורשה" שבו למדתי באותם ימים. ניגשתי למו"ר הרב יהודה ברנדס שישב ולמד בפינת בית המדרש וסיפרתי לו על טבילת האש הרבנית שעברתי בשבת. אמרתי שלא ישנתי כל הלילה, ושכל השבת הייתי בחרדה עמוקה שטעיתי בהוראה ולא ברור לי כיצד אוכל להמשיך לענות לשאלות בתחומים כאלה, ולעמוס על כתפיי הצרות אחריות כה גדולה.

הרב חייך, אולי אפילו צחק, ואז אמר לי – "אתה בעצם אומר שיש לך יראת הוראה? מצוין! מה רצית, שמי שאין לו יראת הוראה יהיה רב? רק מי שבאמת פוחד לטעות רשאי לענות לשאלות בהלכה".

(פנחס תשפ"א)