אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה וירידת העם היהודי לגלות בבל, מתרחשים בפרס וברחבי הממלכה כולה אירועי מגילת אסתר.
בשלב מסוים נדרשים היהודים לתפוס צד בהיסטוריה. לאחר שהוא מבסס את שלטונו, מזמין המלך המגלומן אחשוורוש את כל היהודים למשתה הגדול המתנהל בארמונו ובממלכתו. בכך הוא בעצם מציע להם להצטרף אליו, לעמו, לזהותו ולתרבותו. להיות חלק מהחגיגה, להבין את המצב הגיאו-פוליטי החדש ואת כוחה של האימפריה האדירה שלו, ולהיות בצד הנכון של ההיסטוריה. היהודים, ששקלו בכובד ראש את ההצעה ומשמעויותיה, ובחנו את מפת האזור והאינטרסים שלהם, הגיעו למסקנה כי לטובתם עליהם להצטרף ל'ברית אחשוורוש', ליהנות מסעודתו, מחסותו, ולהיות חלק מתרבותו וזהותו.
כולם חשבו שזה הצעד הנכון לעם היהודי בעת הזו- כולם- למעט שני יהודים עקשנים- מרדכי ואסתר, שטענו שזו תהיה הצטרפות לצד הלא נכון של ההיסטוריה. שותפות עם דיקטטור, רוצח, מגלומן היא לא מוסרית ולא נכונה, גם אם פוליטית יש בכך אולי רווח כלשהוא לטווח הקצר.
חלפו מאז בערך 2,300 שנים. בתחילת המאה ה- 19 התנהלה מלחמה עקובה מדם במזרח אירופה בין נפוליאון לצאר הרוסי אלכסנדר. מחיר המלחמה היה נורא- 300,000 צרפתים, 70,000 פולנים, 50,000 איטלקים, 80,000 גרמנים, ו- 450,000 רוסים שילמו בחייהם את מחיר המגלומניה.
היהודים נחלקו ביניהם במי לתמוך- בצאר הרוסי או בנפוליאון הצרפתי, ומה הצד הנכון של ההיסטוריה. מפת האינטרסים הייתה מורכבת והיו שיקולים פוליטיים, לאומיים ומוסריים לכאן ולכאן. בשורה התחתונה, הרוסים ניצחו והצרפתים הובסו, ואז התברר רטרואקטיבית מי היה באיזה צד של ההיסטוריה, ומי ישלם את המחיר על תמיכתו בצד הלא נכון.
חלפו מאז יותר מ- 200 שנים. עם כל ה'להבדיל' המתבקש, בימים ההם בזמן הזה. השמות והתאריכים וכלי הנשק השתנו, אבל לפעמים נדמה שבשאר הדברים- 'זו אותה הדומיה וגם אותה התפאורה'.
הפעם יש נתון בסיסי שונה- בניגוד לדוגמאות הקודמות, הפעם יש לעם היהודי מדינה עצמאית וריבונית, שאמור להיות לה בסיס יהודי ערכי ומוסרי. זו מדינה שקמה על הריסות השואה, שואה שהתרחשה בין היתר בגלל שתיקת העולם אז, שמסיבותיו אז ורצונו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה לשיטתו, נמנע מלעזור בזמן לעם היהודי ולהתערב מבעוד מועד במלחמה. היה זה עולם שמנע מפליטים להיכנס לארצות מקלט ומפלט, התעלם מהזעקות, הטביע וגירש ספינות מעפילים, וכן הלאה.
אם לפני שמונים שנה היה לעולם אולי איזה בדל של טענה להגנתו- שלא ידעו, שלא הייתה תקשורת, טלפונים חכמים ורשתות חברתיות כמו היום, הרי שהיום הכל גלוי וידוע- תמונות של בתי חולים מופגזים, טורי מיליוני פליטים קופאים מקור, ערמות גופות, וידיים מושטות מתוך רכבות לבקש מים- כל זה מגיע לכל בית ולכל טלפון בשידור חי.
נכון שהמציאות הפוליטית העולמית והמזרח תיכונית מורכבת, ויש לנו חשבונות היסטוריים לא קלים עם כל השחקנים והצדדים במערכה הזו. אולם מאידך גיסא צריך גם לזכור, ובמיוחד בפורים, כי לא תמיד לכל מטבע יש שני צדדים, ולא תמיד יש שני צדדים להיסטוריה. יש זמן ערכי ומוסרי שבו צריך לבחור צד אחד מהם. הפעם יש צד אחד שצריך לבחור בו- זה צד הנלחם מול אלו הטובחים בילדיו, נשותיו, קשישיו וכלל אזרחיו.
לפעמים, כשם שלימדונו אסתר ומרדכי, להיסטוריה יש רק צד אחד נכון ומוסרי, צד שאם בוחרים בו עלולה אולי להיות בכך סכנה להפסד קטן בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך הוא תמיד יהיה הצד הנכון, המוסרי והצודק של ההיסטוריה. זה הצד של כבוד האדם וקדושת החיים.
(צו תשפ"ב)
