אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])ישנן דרגות שונות בחומרת דיבור פסול ולא ראוי של אנשים כלפי אנשים אחרים. יש דיבור פסול של רכילות, שהתורה הסמיכה אותו לעמידה על הדם: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". יש דיבור של לשון הרע, שהוא אסור ופסול גם אם הדברים נכונים. חמור מכך הוא דיבור של הוצאת שם רע והוצאת דיבה, שאלו הם דברים של שקר, נבזות והכפשה, ויש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, במעמדו או בכבודו.
אחד מיסודות החיים הוא שמו הטוב של האדם, המאפשר לו לתפקד בחיים, במשפחתו, בקהילתו ובסביבתו, בבחינת "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" [קהלת]. האיסור להוציא דיבה הוא לא רק על אדם, אלא גם על אדמה, על ארץ, קל וחומר על ארץ ישראל.
על ארץ ישראל אומר ה' פעם אחר פעם דברי הלל ותשבחות: "…אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", "…הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ… כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם… וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם… אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".
על הארץ הזו מעיזים נשיאי עשרה שבטים להחציף פניהם, להיות כפויי טובה ולהוציא דיבה: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
הדברים חמורים וכואבים, ובמיוחד שהם נאמרים על ידי מנהיגים ונשיאי שבטים, אלא שבכך לא די ובפיהם דברים חמורים עוד יותר – טענות כלפי הקב"ה על עצם הוצאתם ממצרים מעבדות לחירות. הם בעצם מאשימים את הקב"ה שכביכול הוציא אותם ממצרים כדי להמיתם במדבר: "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
רבי חיים בן עטר, מגדולי רבני מרוקו שעלה ארצה וזכה להיקבר בהר הזיתים, אומר על כך בפירושו לתורה 'אור החיים': "להוציא דיבה על הארץ – מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות לומר דיבה רעה על השלימות הטוב..".
אפשר להעביר ביקורת, אפשר לשאול שאלות, ואפילו נוקבות. אפשר לנסות להבין, אפשר לחלוק. אבל יש דבר אסור בתכלית האיסור – להוציא דיבה. לא על אדם ולא על ארץ ישראל. יכולת ההכלה והמחילה של הקב"ה מסתיימת ברגע שמוציאים דיבה על ארצו. תגובתו לכך ברורה, ואינה משתמעת לשני פנים: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'".
יש בחיים שאלות לגיטימיות שהאדם שואל את עצמו או את אלוקיו. פעמים וחיינו מלאים בסימני שאלה. אולם, יש שאלות שהן מחוץ לתחום, והן בגדר הוצאת דיבה על כל הקדוש והיקר לנו. השאלה "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב" היא מחוץ לתחום.
