ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)לעזוב הכל – וללכת: בהחלטה של רגע, שליחי חב"ד בברדיטשוב שבאוקראינה עזבו את ביתם, ובמסע ארוך, שזור נסים – כמו בסיפורי החסידים הכי טובים, הגיעו לארץ. כעת הם ממשיכים להעלות לארץ את חברי קהילתם
עם צאת השבת, אחרי שערכו הבדלה, חני ומשה טלר החליטו להימלט עם ששת ילדיהם מביתם שבברדיטשוב.
"בשבת בבוקר החלו האזעקות בברדיטשוב ואמרו לתושבים לא לצאת מהבתים. במוצאי שבת כבר הודיעו שב- 22:00 יתחיל משטר צבאי בעיר, ובהחלטה של 5 דקות, כשעשינו הבדלה, בעלי אמר לי: 'חני, עכשיו אנחנו יוצאים מהבית'. השארנו את הבתים עם כל התכולה וברחנו עם שני תיקים עלינו. לא אמרתי שלום לבית. אי אפשר לומר שלום לבית. זה מזעזע. אני מנסה לא לחשוב על זה. ב"ה שאנחנו בחיים", היא כואבת.
היום הם כבר בארץ, מתארחים אצל הוריהם. עדיין לא מעכלים את המצב אליו נקלעו.
'לא חלמנו על כזה סרט רע'
כמעט 20 שנה שהם שליחי חב"ד בברדיטשוב, הנמצאת במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה, וידועה כעירו של סנגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הקבור שם. הקהילה היהודית שם, המונה כ-500 יהודים, נחשבת לקטנה יחסית לקהילות היהודיות באוקראינה, אך כוללת גן ילדים יהודי, מקווה, בית כנסת, שיעורי תורה, סעודות שבת וחג וכו'. חני ומשה טלר עובדים עם הקהילה היהודית במסירות, ובנוסף, מארחים את התיירים הרבים שמגיעים לקברו של הצדיק בעיר. כ-100 אלף תיירים במספר, בכל שנה.
הקהילה היהודית המקומית לא בהכרח, בלשון המעטה, שומרת תורה ומצוות. לאורך השנים השליחים יזמו פרויקטים רבים, ביניהם פרויקט קבלת שבת שהובילה חני. לפני הקורונה ההמונים היו מגיעים לבית חב"ד להדליק נרות שבת ולסעודות השבת. מאז שההתאספות הפכה בעייתית, היא מבשלת סעודת חג או שבת ליהודים שבקהילה ומחלקת להם, וכן באמצעות תכנית לימוד עם הגרלות ופרסים שמועברת בכל שבוע בזום, עד היום, היא מלמדת את נשות הקהילה ומעודדת אותן להדליק נרות שבת ולערוך סעודת שבת – ולהפוך את זה למנהג קבוע, וכך גם בעניין הכשרות. "זה לא פשוט בכלל, אם הבעל שלה גוי, או אם היא לבד בבית – אז למה לה לערוך שולחן שבת ולהדליק נרות שבת? לנו זה מובן מאליו, אבל להן זה לא קל, והן בחרו לעשות את זה. ממש יצרנו מהפכה בשמירת השבת שם, וזה עד היום. כל יום חמישי בשבע יש לנו קבלת שבת בזום", היא מסבירה בגאווה.
ואז, החלו לדבר על מלחמה. הם אגרו מזון ובשר כשר כדי שאף יהודי לא ימות מרעב חלילה, אבל לא נערכו מעבר לזה, ולא התארגנו לברוח מהבתים. "אף אחד לא חלם על כזה סרט רע", חני מודה. "אפילו שכבר דיברו על מלחמה, יומיים קודם נסענו לטייל בקייב והיה כיף. לא האמנו שזה באמת יקרה. אבל, בחמישי בבוקר התעוררתי לקולות פיצוצים שהיו בז'יטומיר שלידנו, והבנתי שזה מתחיל. ואז, כל ההרגשה של החיים משתנה לגמרי בצורה מאוד קיצונית. הפחד עמוק – מתי הרוסים יגיעו אלי?
"ופתאום, מוכרים רק 20 ליטר דלק לאדם, וצריך לעמוד שעות כדי לקנות אותם. כל החנויות התרוקנו בכמה שעות. עד שאת מעכלת מה קורה ומתארגנת לצאת לקניות לא היה בשביל מה לצאת בכלל. הדבר הראשון שעניין אותי זה איך אני אצליח לארגן לקהילה סעודת שבת".
בדרך לא דרך היא הצליחה לאסוף מספר פריטים, לבשל ולחלק לחברי הקהילה. ביום שישי, כשהתארגנה לשבת, הגיעו להתארח בבית חב"ד פליטים מקייב. "ראיתי את העיניים שלהם והבנתי שמדובר בעניין מאוד מסוכן", היא מספרת.
היא הפנימה שמדובר בסכנת חיים של ממש כשהתקשרה לחברתה, שליחה בקייב, שתיארה מצב עגום וקשה, כשחברי הקהילה והשליחים, עם ילדים רבים, מצטופפים במרתף יחדיו, כשבחוץ – הרוסים מפציצים.
למחרת, כשהאזעקות הגיעו לברדיטשוב והודיעו על עוצר ומשטר צבאי, בקושי ובעצב, נפל הפור. את האוכל שנותר בביתם היא חילקה לחברי הקהילה ולפליטים שהגיעו למקום, והם יצאו לדרך.
ראיתי את העיניים של הפליטים שהגיעו מקייב והבנתי שמדובר בעניין מאוד מסוכן
העיקר לברוח
הזוג וששת ילדיהם נסעו שעות רבות תוך שהם חולפים על פני מחסומים של צבא אוקראינה, ובלילה הגיעו לעיירה מז'יבוז', שם לנו. כשקמו בבוקר, ראו שהמקום נהפך למעין מחנה פליטים. "נתנו לנו סיר מרק וסיר כוסמת, ואת אוכלת מה שמביאים לך", מתארת חני. "אני זאת שתמיד נותנת לכולם לאכול, ופתאום אני צריכה לקבל את הצלחת מרק, זה לא פשוט. תוך כדי שאלנו את עצמנו – מתי תהיה הפעם הבאה שנאכל משהו חם וטרי? אמרו שאנשים המתינו 3-4 ימים בגבולות".
ומכאן, החלו ה'ניסים והנפלאות', כפי שחני מציינת.
הם התכוונו לנסוע לאזור מסוים אבל שמעו שעומדים שם בתורים ארוכים של מספר ימים, אז החליטו לבדוק באגרות הקודש, "הרבי אמר שלא זו הדרך", חני אומרת. הם שבו למז'יבוז', שם פגשו חברים ועוד זוג שליחי חב"ד שחיפשו להצטרך לנסיעה של מישהו, הכירו ביניהם, ויצאו לדרך, כשתחושה עצומה של סכנה ופחד אופפת אותם.
"לא ידענו איפה הרוסים ומה קורה עם האוקראינים, נסענו בהרגשה מאוד קשה", היא מתארת. "עמדנו באיזה מחסום בגבול וקרה משהו פשוט שמיימי. חברה שלי חזרה מהעבודה ושאלה את בעלה מה שלום משפחת טלר, והוא ענה שהוא לא יודע. הוא נשכב לישון בסלון, ופתאום האדמו"ר מריבניץ, שבעלי נולד בברכה שלו והבן שלי נקרא על שמו; חיים זנוויל, בא אליו בחלום ושאל – 'איך אתה ישן כשמשה טלר בסכנת חיים? קום, תתפלל עליו ותדליק נר לבעל שם טוב, לשטפנשט ולרבי ישראל מרוז'ין". אותו חבר התעורר בבהלה, ומיהר לבית הכנסת להתפלל על משפחת טלר.
"מאז, זה כאילו ענני כבוד לוקחים אותנו", חני נרגשת, וגם נותנת דוגמאות: "נסענו עם האוטו, כשלפנינו זוג השלוחים שיש להם תינוק בן 3 חודשים. לפי החוק באוקראינה, לא צריך לחכות בתור כשיש תינוק באוטו. אז נסענו איתם בשיירה, כשאנחנו עוקפים תורים של יומיים ולא אומרים לנו מילה. ממש, שמימי לגמרי. במקום לעמוד שעות וימים בתור, אנחנו עוברים בכמה דקות. גם כשהגענו לגבול והייתה לנו בעיה עם הויזה, כאילו הייתה מכת חושך – השומר לא ראה כלום ונתן לנו לעבור".
תוך כדי המסע, חני ניסתה ליצור קשר עם איש משרד החוץ במולדובה, יואל ליאון, ששימש גם כשגריר ישראל באוקראינה, אותו היא מתארת כידיד נפש של כל השלוחים. הוא הבטיח שיגיעו לגבול והוא יסייע במה שיוכל. אבל, הם טעו והגיעו לגבול אחר, שם מנעו מהם לעבור עם הרכב בגלל היעדר מסמכים מתאימים. הם אמרו לו: "המנהל מחכה לנו בגבול השני", "ואיך שאמרנו את המילה 'מנהל', הוא אמר לנו – תלכו מפה. ככה פשוט, מלאכים שומרים עלינו", היא צוחקת.
הם המשיכו בנסיעה של 5 שעות על הגבול הרומני בדרכם למולדובה, נוסעים ללא הפסקה – העיקר לברוח.
חני: "איך שיצאנו מאוקראינה ונכנסנו למולדובה – אפילו עוד לא עברנו את הדרכונים וכבר שמענו אזעקות במקום בו היינו. מלאכים שמרנו על הילדים ועלינו, שלא יקרה לנו כלום", היא מאמינה.
מה שנשאר מאחור
ליאשי שברומניה הם הגיעו ב-3 בלילה, מותשים, אסירי תודה על הנסים ומעריכים את הדברים הפשוטים – מיטה, מקלחת חמה ואוכל חם. בבוקר החליטו ללכת לבית הקברות היהודי ביאשי.
חני: "ביאסי (ההגיה החסידית ליאשי, ל.ש) קבור השטפנשט, וגם הרב משה מיאסי, שבקברו בעלי התפלל אחרי שהאדמו"ר מריבניץ בא אליו בחלום ואמר לו לעשות זאת, ותשעה חודשים לאחר מכן נולד הבן שלי חיים זנוויל. מאוד רצינו להגיד לו תודה. הגענו לשם עם הבן שלנו מבלי לדעת שבאותו היום היה היארצייט שלו. זה היה שמימי מכל הכיוונים", היא מחייכת.
משם, לאחר שעות מתישות של נסיעה בדרכים מפותלות, המשפחה הגיעה לבוקרשט, שם התארחו בבית חב"ד. "זה היה לא פשוט, ועם הרבה תפילות זכינו ב"ה, ופתאום מה שאנחנו עושים 20 שנה חזר אלינו; ההרגשה של הבית, החום והנתינה האינסופית. היה מרגש לראות איך השלוחים שם פתחו את בית חב"ד ובית הכנסת לכל הפליטים, עם אוכל והכל, ממש מכל הלב לכל יהודי", היא נרגשת.
כמה שעות לאחר מכן הם כבר עלו לטיסה לישראל, בה נחתו ב-1 בלילה, לא מעכלים את מה שעברו, כולל את החסדים והניסים. "הצדיקים פשוט שמרו עלינו. הייתה לנו קפיצת הדרך", הם מאמינים.
עם כל הקושי של להיות שליחה באוקראינה, זה החיים שלנו. היו דברים יפים ורגעים שמחים. אי אפשר לתאר את הכמות של הדמעות, אנחנו מאוד מתגעגעים לבית
עם כל הנסים, הקושי שבהשארת הבית, על כל חפציו מאחור, יוצר התמודדות לא פשוטה וכואבת.
חני: "כולנו ברחנו. מישהי אמרה לי – 'אבל הגעתי רק עם תיק קטן'. אמרתי לה – 'אל תדאגי, יהיה לך את הכל, רק תבואי'. גם אני לא מעכלת מה קרה. זו הרגשה מאוד קשה ולא פשוטה. אבל, כשבני ישראל יצאו ממצרים וקיטרו על הקישואים והמלפפונים – אף פעם לא הבנתי את זה. ניצלו לכם החיים, זה מה שחשוב לכם? וצריך לזכור את זה גם עכשיו".
מכיוון שהשאירה את כל חפציה בברדיטשוב, הלכה לחפש בגדים ונעליים. המוכרות, שהבינו שמדובר בשליחה שברחה מאוקראינה, העניקו לה את הפריטים בחינם והבטיחו לחלק גם לשאר השליחות שברחו מאוקראינה. נתרמו נעליים ובגדים ופריטים לילדים ותינוקות שכעת חני, שמתורגלת בנתינה, מסייעת לחלק. "זה היה כואב. אנחנו רגילים ב"ה לחיות בנתינה, ועכשיו אנחנו רק מנסים לתפוס את עצמנו. אבל בזכות החום והאהבה של עם ישראל ושל כולנו הצלחנו לשמח", היא אומרת.
ממשיכים להציל
ההפצצות ליד ז'יטומיר, הצמודה לברדיטשוב, ממשיכות. בגלל צפיפות האזעקות התושבים יושבים במרתפים ולא יוצאים מהבית, ובכל זאת, גם כאשר שליחי חב"ד רחוקים – בשבת שעברה הגיעו 12 איש מחברי הקהילה לבית הכנסת.
אנשי הצוות של בית החב"ד דואגים למי שנשארו בברדיטשוב – שיהיה להם אוכל כשר ומבושל, רק שלא ימותו ברעב, ומשה עובד בלי הפסקה מהארץ, יחד עם יואל ליאון וגורמים נוספים, על חילוץ יהודי הקהילה, שעולים לארץ בצורה מסודרת.
חני: "זה קיבוץ גלויות. הצלחנו להוציא כל כך הרבה יהודים מברדיטשוב. היהודים שם היו עיוורים ביהדות, זה לא דיבר אליהם, וזה שהם בחרו לעלות לארץ ישראל זה בזכות עבודת השלוחים שהגיעו לפני עשרות שנים כדי להצית באוקראינה את הניצוץ היהודי".
והיא עצמה עודדה לאורך השנים את צעירות הקהילה בברדיטשוב לעלות לארץ, כדי שישמרו את הזהות היהודית שלהן ולא יתבוללו, ורבות מהן עלו לארץ כבר לפני 7 שנים, כשכעת כ-30 יהודים עלו לארץ כחלק מהחילוץ.
לא פשוט להחליט לעשות עליה מהרגע להרגע.
"זו עבודה של שנים של שליחות. הכנסתי להם לתת מודע שיהודי גר בארץ ישראל, זה הבית שלנו", היא משיבה, ומוסיפה: "עם כל הקושי של להיות שליחה באוקראינה, זה החיים שלנו. היו דברים יפים ורגעים שמחים. אי אפשר לתאר את הכמות של הדמעות, אנחנו מאוד מתגעגעים לבית. אבל, צריך תמיד להחזיק את הראש ולדעת לראות את חצי הכוס המלאה – אנחנו בריאים ושלמים ומצילים עוד יהודים. זכינו. מתמקדים בזה ובעז"ה ה' יעזור והכל יסתדר".
אתם מתכננים לחזור לברדיטשוב אחרי שהעניינים יירגעו?
"בעז"ה משיח יגיע. אבל יש לנו את הזכות והאחריות לשמור על קבר רבי לוי יצחק סנגורן של ישראל, שבתקופת הקורונה מצאנו את הקבר המקורי של הצדיק, וצריך לשפץ ולארגן אותו. אנחנו באמצע העבודה, ויש שם גם יהודים שמחכים לנו מאוד. אנחנו תמיד נהיה שלוחים של הרבי בברדיטשוב", חני מסיימת.
(צו תשפ"ב)
