שטו טאקויה חב"ד?

בין המראות הקשים של מלחמת רוסיה-אוקראינה ניבטות, זעיר פה זעיר שם, גם קרני אור אחדות. אחת הבולטות שבהן היא הרגישות שמגלים יהודים בכל העולם לנתונים בצרה בכלל, ולאחיהם היהודים בפרט. בתוך שעות מעטות התארגנו משלחות סיוע, נשלח ציוד רפואי, וקהילות שונות, בארץ ובעולם, הודיעו כי הן נכונות לסייע ואף לקלוט חלק מן הפליטים בשעריהן.

אכן, ברבות ממדינות העולם קיימת רתיעה ממשית מקליטה בלתי מבוקרת של פליטים, ולא אחת מערימים עליהם קשיים ניכרים. כך היה גם בימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, כאשר פליטים יהודים, "עם שרידי חרב",  שהצליחו להימלט מציפורני הנאצים והגיעו למדינות אחרות, וביניהן ארצות הברית וארץ ישראל המנדטורית, גורשו בבושת פנים ונאלצו לשוב לאירופה המדממת, כשהם נידונים לא אחת לגזר דין מוות שציפה להם שם.

רק מדינה אחת בעולם אמורה לקלוט כל יהודי המבקש לבוא אליה: מדינת ישראל.

חוק השבות, שזכה למעמד של חוק יסוד עוד בטרם באו לעולם חוקי היסוד (או בלשונו של בן גוריון, "חוק שתיה" – חוק תשתית), קובע בחמש מלים בלבד, חובה שאומרת הכל: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".

יהודי המבקש לבוא בשערי ארצו, ארץ ישראל, אינו צריך לבקש אף לא התחנן כדי לממש את רצונו. זוהי זכותו, שמכוחה נובעת חובתה המקבילה של המדינה לקלוט אותו ולתת לו אזרחות.

בכך בא לביטוי אחד העקרונות המפורסמים של המשפט העברי שלפיו לכל יהודי – אפילו מצוי הוא מרחק ת"ק פרסה מארץ ישראל – יש חלק בארץ ישראל. ברובד המשפטי, מאפשרת תפישה זו לכל יהודי להקנות לחברו נכס מיטלטלין. כידוע, המשפט העברי אינו מסתפק בעניין זה בדברים על פה, אפילו לא בחוזה כתוב, ודורש קיומו של "מעשה קניין". התפישה האמורה, שלפיה לכל יהודי חלק בא"י, הביאה לכך שיכול הוא להקנותו ב"קניין אגב קרקע", אגב אותן דל"ת האמות שקנויות לו בארץ ישראל.

בים מעשיי החסד של הסיוע ליהודי אוקראינה, בולט שוב חלקה של תנועת חב"ד. לפני שנים אחדות זכיתי להשתתף במסע של ארגון "לימודFSU" מקייב לאודסה, שנמשך כשבוע ימים. במהלכו, ביקרנו בעשרות קהילות, מהן זעירות ביותר. מקצתן, דוגמת ז'יטומיר ואומן, זכו לתהילת עולם בדברי ימי עם ישראל. ואחרות – אפילו שמן לא נודע בציבור.

אך היה מכנה אחד לכולן: בכל אחת מהן פגשנו את שלוחי חב"ד. חלקם, פועלים בקהילות זעירות, נעדרות מניין מסודר. בהיעדר חינוך יהודי הם מחנכים את ילדיהם ב"חינוך ביתי" תוך שהם נעזרים במערכת החינוך העולמית של חב"ד שמתקיימת במרשתת.

בשבוע האחרון זכיתי לבקר ב"מפקדה הראשית", חצרו של הרבי ב-770, מרכז העצבים החב"די. מחדרו הקטן, ממשיך ר' יודל קרינסקי לתפעל מערכת אדירה של אלפי שלוחים בכל העולם, שפועלים בכל מקום ובכל מצב להמשיך את שמירת הגחלת היהודית והעמקת התודעה היהודית בכל אתר ואתר.

"ליהודי אסור להתייאש. ואסור להתייאש מיהודי". זו הייתה סיסמתו של הרבי, ר' מנחם מנדל שניאורסון ע"ה, שחדרו הסמוך נותר כשהיה בעת פטירתו. חדר זעיר בממדיו, כ-20 מ"ר בסך הכל, שממנו ניהל הרבי פעילות חובקת עולם. בחדר זה נפגש עם גדולי עולם, ובבית המדרש הסמוך ניהל את ה"פאברינגענס"-אותן התוועדויות מפורסמות, רצופות אומר וניגונים, שלעתים נמשכו שדעות ומשכו אליהן קהל אלפים.

בסמוך, מצוי "חדר הבקרה" ההיסטורי, שממנו יצא דברו של הרבי לאלפי קהילות, בימים שבהם האינטרנט טרם בא לעולם. מאות מתגים – שכל אחד מהם מייצג קהילה ברחבי הגלובוס – וכמה מכשירי טלפון ישנים, העבירו את דרשות הרבי לרחבי העולם. דברי הרבי יצאו מהלב ונכנסו אל הלבבות.

רבים וטובים ניסו לעמוד על סוד הצלחתה של תנועת חב"ד. אך דומה שהתשובה לכך נעוצה בשתי מלים: מסירות נפש.

בעשייתם המגוונת, כל אחד בסגנונו, במקומו ובזמנו, חש כל אחד מהם כ"שליח".   אחד ממאפייני השליחות במשפט העברי הוא הזהות המוחלטת שבין השליח לשולחו, זהות שבאה לביטוי בעקרון היסוד שלפיו "שלוחו של אדם כמותו". השליח מהווה מעין "ידו הארוכה" של המשלח, משל היה בשר מבשרו. לפיכך, תוצאות פעולותיו המשפטיות מתייחסות למשלחו. הוא הדין כאשר מדובר בערבות הדדית, בעשיית חסד, בהרבצת תורה ובשימור היהדות.

מסירות נפש זו – לא חדשה היא עמנו. כבר לפני שנות דור, תיאר אותה המשורר נתן אלתרמן בשיר נפלא. רקעו היה מברק שהריצו חסידי חב"ד מרוסיה לתל אביב בדבר משלוח לולבים ואתרוגים לחג הסוכות. בדרכו, הגיע המברק לצנזורה הצבאית הרוסית, שחשדה כי מדובר בשמות קוד לנשק סודי.

וכך מתאר אלתרמן את ההמשך: "נשא את ראשו, הצנזור הצבאי, ויברק מבטו, חושד וחד.  ויפנה כה וכה, וישאל חשאי: שטו טקויה (מה זה) חב"ד ?

אז גנח המזכיר: נחפש בתיבות, ונבדוק בתיקים אלפא-ביתיים. אח, רבים וסבוכים הם ראשי-התיבות, של מוסדות-השלטון הסובייטיים. הם צצים בימינו אחד לאחד, ואתה את שמותם פענח. ולשאול לא-נעים, תיכשל בחב"ד, וספגת מידי המפקח !

אז נכנס קצין הגווארדיה דוד שניאורסון, וירמוז לו הצנזור: הקשב נא, דודקה !אין כמוך בקי בסבכי השלטון, אנא, מה זה חב"ד? נא, היה לי ידיד כאן !

ויחייך הקצין שניאורסון, מהרהר, עת הושיט את הכתב אל היד, וידבר: אי חב"ד, חבר צנזור יקר! אי חב"ד, חבר צנזור, חב"ד !שמע גריגורי, שמע גרישה אחי, בן אגנצי,  תבינה אם אוזן לי תט. הוי חב"ד! קודם כל הוא ארגון אנטי-נאצי, אנטי-נאצי, אחי, בהחלט! הם אינם מכירים בייאוש וכניעה, וחמים הם כאש מתלקחת! לו היתה בידיהם החזית השנייה, היא הייתה כבר, אחי, נפתחת. וחזק ביטחונם מכל צר ואסון, ושווה ביטחונם בטליונים! כך ציווה עליהם מנהיגם שניאורסון, ואני מאותם שניאורסונים. ובדברי עליהם בלבבי ארגישה, כי אותו הניצוץ לא יכבה בי לעד !
ולא פעם בקרב, האמינה לי, גרישה, מתלקחת בי אש-להבה של חב"ד !

אז גרגורי אמר: כן, דוד, אני גוי, אבל בנתי לך, איני פתי. גם אנחנו זוכרים את דימיטרי דונסקוי, אף כי אין הוא יליד המשטר הסובייטי. כי עבר והווה מצטרפים לאחד באומה העומדת באש. וכן מני לוב עד חזית סטלינגרד, לא ביישו את חב"ד נכדיהם של חב"ד. סלח דודקה, אני מתרגש, כך הצנזור דיבר ופתאום הושיט יד, כחולם שקראו לו: עורה! ויטביע בקצה המברק של חב"ד, את אישור הצנזורה…

(צו תשפ"ב)