הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
לעתים יש צורך בשותפות; לעתים ישנה בריחה מלהיות מושא לרחמים
כאבן של משפחות ששכלו את יקיריהם הוא בעל שני רבדים. ראשון בהם הוא ההיבט האנושי הקיומי, שבו אין זה משנה כלל באיזו דרך הדבר התרחש. קרע גדול נקרע בעולם הקיומי של המשפחה, הכאב והגעגוע, הזיכרון והתהום מציפים את התודעה. גם ביודענו ובאמונתנו כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – הדבר אינו מרכך את הכאב, וכבר כתב רמב"ן כי על אף הידיעות הגדולות בדבר היותן של נשמות מתחת כסא כבודו של ריבונו של עולם, לא ראתה התורה סתירה לבכי על כך "ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים" (דברים יד, א). רובד שני קשור כמובן לנסיבות, וביאורים רבים יש לפער שבין שכול שהתחולל בפעילות מבצעית ובין תאונת דרכים רשלנית. פעמים רבות מאפיל העיסוק בנסיבות על הכאב האנושי הנורא, ונכון להקדיש תשומת לב גם למשותף שבכאב ולשכול האזרחי.
במקום בו התרחש אסון של קיצור ימים ושנים נוצרת צלקת שאינה מגלידה. כצלקות רטובות רבות – כל פעם שנוגע בה דבר מה, וכל גירוד וחפירה פנימית, נפתח הפצע מחדש. לזמן יש השפעות שונות ומגוונות על הכאב הזה והתנועה אינה חד-ממדית. הריחוק מהזמן בו התרחש האירוע עשוי לשנות את תשומת הלב לרשת הדקה של התגובות אליו, ואפשר שתחושת החיסרון ו"מה היה קורה אילו" משנה את היחסים שביניהם, אבל לעולם דבר אינו נעלם.
גם ההתנהלות של האנשים מסביב מורכבת מאוד, שכן מדובר בתקוות מתחלפות ובהבדלים רבים בין משפחות ובין תקופות. לעתים יש צורך בשותפות; לעתים ישנה בריחה מלהיות מושא לרחמים; לעתים מדובר במגמות סותרות, שבין הרצון להיות אבל ולא להתעלם ממנו אך גם הרצון לשוב למסגרת החיים החברתית ולא לחוש מנודים ממנה; לעתים אנו מספרים לעצמנו סיפור שכלל אינו קיים. לא ניתן לנסח את הדרך הראויה והנכונה להתייחס. נראה כי ההדרכה ההלכתית מהווה גם פתח להתנהגות הראויה הכוללת.
וכך נאמר בשו"ע בהלכות אבלות: "אין המנחמים רשאים לפתוח, עד שיפתח האבל תחילה" (יו"ד שעו, א), לאמור: המשפחה האבלה היא היא המנהלת של היחס אליה. תפקידם של הסובבים אותה הוא להיות שם, ולעטוף את המשפחה בידיעה שהם לא לבד בכאבם, ורבים שותפים בו עימם, וקשובים לבקשתם. אולם אין הסובבים אותם מסוגלים לדעת במדויק מה בקשת המשפחה, מה ייטיב עימה, ובאיזה נתיב הם מבקשים שיובע הרצון להיות עימם בכאבם. בכך אנו פוסעים בדרך שבה אין לוחצים ולא חודרים למקומות שאליהם לא מוזמנים, ונזהרים מלקבוע נוסח קבוע ומאובן שבטעות סוברים שהוא מותאם לכולם.
זוהי אומנות ההקשבה, הרגישות, ההאזנה, היכולת לקרוא בין השורות, הנכונות לשים את המשפחה האבלה במוקד העניין ולא את המערכת העוטפת אותה, ובכך לאפשר דרכים אישיות ומיוחדות המתאימות לכל משפחה בדרכה שלה. ינוחמו כולם מן השמיים.
(שמיני תשפ"ב)
