שעת משבר

הקדושה חודרת עד הרמה הנמוכה ביותר של המעשה ושל המציאות

אחד האתגרים החשובים ביותר בשעת משבר הוא להחזיר את החיים למסלולם עד כמה שאפשר, וכמה שיותר מהר. לשגרת  החיים יש כח מרפא ומעצים. השקיעה במשבר מחריפה את נזקיו. ישנם מצבי משבר מתמשכים שבהם צריך לנהל במקביל את ההתמודדות עם המשבר ביחד עם החזרה לשגרה.

מטבע הדברים עיקר תשומת הלב הציבורית נתון למלחמה הקשה באוקראינה והשלכותיה. ובעיקר בסוגיית הפליטים. בשל כך סוגיות חשובות שבימי שגרה עומדות בראש סדר יומנו נדחקו לקרן זוית. ככל שהמלחמה נמשכת צריך, במקביל, להקדיש תשומת לב לסוגיות חשובות רבות נוספות, המצריכות טיפול. יש מתוכן סוגיות המתעוררות כתוצאה מאירועים שקרו והינם על סדר היום ויש מהן סוגיות שצריך לעורר את תשומת הלב אליהן מידי פעם באופן יזום. על כן ראוי שנרשום לפנינו 'תזכורת' כדי שלא נשכח מהן.

את פרשת השבוע קוראים ולומדים בצורה מתואמת בכל קהילות ישראל. לקריאה מתואמת זו היבטים רבים וחשובים, אחד מהם, שקריאת הפרשה מעלה לדיון נושאים חשובים המוזכרים בה, שראוי שיעלו על סדר יומנו באופן תקופתי בצורה יזומה. הפרשיות של ספר ויקרא מעלות לדיון סוגיות עומק. במבט שטחי הן נראות רחוקות משגרת ימנו, משום שאין לנו בית מקדש, אולם במבט מעמיק מדובר ביסודות חשובים בעולמנו הרוחני. אחת מהן היא – מהו המודל לחיים של קדושה בחיי המעשה.

יש קשר עמוק בין עבודת המקדש והקורבנות לבין מקומה של הקדושה בחיינו. בחיים האישיים ובחיי האומה. התעמקות בתורת הקרבנות מאפשרת לנו להבין טוב יותר את האידאל של הקדושה בחיינו.

בדרך כלל יש נטייה לתאר את היחס בין העולם הטבעי לעולם הקדושה כשתי קומות. האדם הרגיל חי בעולם הטבעי, עולם של חולין, ורתום לצרכי הקיום שלו, לדחפיו, ולרדיפה אחרי הישגים ונכסים. מקובל לחשוב שמי שמבקש 'קדושה' בחייו נדרש 'לעלות קומה, לקומה השנייה 'להקריב' חלקים מעולמו הטבעי, ו'לפרוש' מהם במידה מסויימת. הקומה השנייה נראית כסתירה וכאנטי תיזה של הקומה הראשונה. אולם עפ"י הקבלה, קומה שניה זו אינה קומת ה'קדושה' אלא קומת ה'טהרה' וה'פרישות'.

קומת ה'קדושה' היא 'קומה שלישית', שבה אין פרישה מחיים, אלא קידוש של החיים עצמם: "הנה לפי הפשט כל דברי העוה"ז הם דברים גופנים וחסרונות של אדם, להיותו עפר מן האדמה. והרוצה להיות חסיד לא יוכל אלא לפרוש מן ההנאות כל מה שיוכל ולא יהנה אלא מה שמוכרח לו לחיותו וכו'. אך עם כל זה הנה לא ישוב עצם המעשה שלא להיות חסרון אנושי, ואם גם זולתו היה אפשר לעשות היה יותר טוב. יתרה הקבלה, כי הנה לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותקונים עליונים. והיינו כי כך הכין הרצון העליון, שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שהאדם משתמש מהם לצרכו והנאתו" (הרמח"ל הק' למאמר הוויכוח, עמ' לד-לה). חלק מעבודת הקודש של הכהנים היה אכילה מהקדשים. האכילה הגשמית היא המכפרת: "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך 'אכילת קדשים' שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'" (מסילת ישרים  כו – הקדושה).

ניתן ללמוד זאת בפרשתנו גם מ'דישון המזבח' (ויקרא ו ג). פינוי האפר והשארית מהמזבח. זוהי העבודה הראשונה בבוקרו של יום (רש"ר הירש שם). אין זו רק פעולה של ניקוי פסולת כדי לפנות את המזבח להקרבה חדשה (החינוך), אלא עבודת קודש שמתבצעת באפר. פעולה זאת היא קודש ולכן היא חייבת להיעשות בבגדי הכהונה, כשאר העבודות (מעילה ט א). וכן האפר עצמו אם נהנים ממנו לצרכים אחרים זה נחשב כ'מעילה', ככל דבר שבקדושה (שם). האפר הוא החלק הנמוך ביותר בקרבן, שנשאר מתהליך ההקרבה, וגם העיסוק בו הוא חלק  מהעבודה. (עולת ראיה ח"א עמ' קכא). ללמדנו, שהקדושה חודרת עד הרמה הנמוכה ביותר של  המעשה ושל המציאות.

(צו תשפ"ב)