היהדות איננה דת

היהדות נתפסת כאורח חיים מופתי, שמתבטא בכל פרטי החיים – ביחסים החברתיים ובבניין האישיות

אנו נוטים לחלק את תרי"ג מצוות לשתי קטגוריות: מצוות עשה ולא תעשה. חלוקה אחרת מחלקת אותן למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. אבל, בתורה החלוקות הללו לא קיימות. מצוות עשה ולא תעשה כתובות יחד; וכך גם מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו שלובות אחת בשנייה.

אם קיימת חלוקה כלשהי בתורה עצמה בין מצוות שונות, הרי שהיא חלה על קטגוריות אחרות לחלוטין. ניתן לזהות בה חלוקה – אם כי לא חלוקה דיכוטומית – בין מצוות פולחניות ומצוות שגרתיות. מצוות פולחניות הן מצוות שקשורות למקדש (במקרא: למשכן) ולעבודת הקרבנות. מי שאחראי עליהן הם הכהנים ותכליתן היא עבודת הא-לוהים. המצוות השגרתיות הן באחריותו של כל אדם, בכל מקום ובכל זמן. מדובר במצוות שנועדו לעצב את חיי היומיום של הפרט ושל הקולקטיב; לא כפעולות של עבודת א-לוהים אלא כמעשים שמכוננים חיי מוסר ואמונה. במהלך ההיסטוריה, מי שהזהיר על קיום המצוות האלו היו הנביאים, שהוכיחו את העם על דרכו הקלוקלת.

ההבחנה בין סוגי המצוות הללו בולטת בכך שבעשרת הדברות אין שום ציווי על פולחן – לא במקדש ולא בקרבנות. בכלל, אין בעשרת הדברות דרישה מהאדם לעבוד את א-לוהים. מה שעשרת הדברות דורשים מהאדם הוא לקיים אורח חיים מוסרי ואמוני: להחדיר בקרבו את האמונה בא-לוהים, לכבד את הוריו ולנהוג ביושר ובצדק עם סביבתו. על פי הרד"ק, שאת דבריו ראינו ברשימה הקודמת, היעדרותן של הקרבנות מעשרת הדברות, אינה דבר מקרי. מימוש הברית עם א-לוהים תלוי בקיום אורח החיים האמוני והמוסרי הזה ולא בעבודת הקרבנות. כל הפולחן הוא רק קומה שנייה על הברית הזו, ולגישת הרמב"ם, הפולחן הוא בכלל עניין שבדיעבד – מעין ויתור לתודעה האלילית שבה היה שקוע עם ישראל בעת היציאה ממצרים.

להבחנה זו בין המצוות הפולחניות למצוות השגרתיות משמעות גדולה בתפיסת היהדות של ימינו. דומה שבעולם הדתי, נתפסת היהדות היום בדיוק הפוך מכפי שהציגה אותה התורה. הקיום היהודי נתפס בעיקרו כ"עבודת א-לוהים", כפולחן, ולא כחיים מופתיים של אמונה ושל מוסר. תפילה, שהחליפה את הקרבנות, הפכה למאפיין מרכזי יותר של קיום אורח חיים יהודי מאשר כיבוד הורים. לטקסי החגים, שמקורם בעבודת המקדש, משקל תודעתי גדול יותר מאשר ענייני אמונה ותיקון מידות הלב. תעיד על כך הפיכת חלק אורח חיים בשולחן ערוך, שנפתח במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", לחלק המרכזי בהלכה היהודית. התודעה בספר הזה (שהושפעה במידה רבה מהקבלה) היא של עבודה ושל פולחן, ולא של אורח חיים במובן העמוק של המילה (מאלף לראות בעניין זה את דברי הרמ"א בהלכה הראשונה).

המהפך הזה, אגב, גרם למצוות שגרתיות להיהפך למצוות פולחניות. קחו למשל את הציצית והתפילין. על פי התורה, שתי המצוות הללו אמורות ללוות את האדם בכל עת, כחלק מלבושו, כדי להטמיע בתודעתו אמונות ודעות. מדובר אפוא במצוות שגרתיות, של חיי יומיום. אך בהלכה של ימינו, מצוות אלו הפכו לעניין פולחני שמקיימים בבית הכנסת אגב התפילה. השינוי הזה שינה לגמרי את מהותן של המצוות הללו ולדעתי ניתק אותן במידה רבה מתכליתן.

הגישה המקראית, המבססת את הברית של עם ישראל עם הא-לוהים על עשרת הדברות ולא על תורת כהנים, ושמפרידה את הכהונה, שניתנת לאהרן, ממשה, נותן התורה, קוראת לנו, לענ"ד, לאמץ תודעה יהודית אחרת. תודעה זו איננה כמו זו של רבי יוסף קארו בשולחן ערוך. היא לא רואה את היהדות כעבודה, וממילא גם לא כדת. היהדות נתפסת כאורח חיים מופתי, שמתבטא בכל פרטי החיים – ביחסים החברתיים ובבניין האישיות. הנעשה בבית הכנסת, שנתפס כיום כעיקר מבחינה דתית, הוא רק הדבר הנלווה לכך, מעין קומה שנייה, אך כלל לא העיקר. הברית היהודית תיבחן בשוק, בעסקים, ביחסים המשפחתיים, בכבוד להורים, באמונות ובתיקון הלב.

האם אנו מסוגלים לחשיבה כזו? האם ניתן לשוב אל עשרת הדברות?

(שמיני תשפ"ב)