הסיבה שהיהדות האורתודוקסית כ"כ שונה מהזרמים האחרים

היהדות האורתודוקסית אמונה על הלכה של יומיום. לכן היא מנוגדת באופייה העמוק לזרמים האחרים

עסקנו ברשימה הקודמת בהבחנה שבין מצוות פולחניות ושגרתיות. ראינו כי עשרת הדברות, שהם בסיס היהדות, עוסקים בחיי היומיום, ואילו המצוות הפולחניות מגיעות רק לאחר מכן, כקומה שנייה. הדבר מלמד שהיהדות ביסודה איננה דת, במובן של פולחן וריטואלים, אלא דרך חיים. הדבר נוגד את האופן שבו התפתחה היהדות במחוזות שונים בתוככי אורתודוקסיה, אשר הפכו אותה לדת פולחנית וניתקו אותה מחיי החולין.

ואולם, גם מן העבר השני היו מי ששיבשו את דמותה. לדוגמא, ניטול את היהדות הרפורמית ואחותה הקונסרבטיבית. ניתן לדון בפער שבינן ובין התנועה האורתודוקסית מבחינת שמירת ההלכה. ואולם, לדעתי לא זהו ההבדל העמוק בין הזרמים. ההבדל העמוק ביניהם נוגע בשאלה כיצד נתפסת היהדות.

בתנועה הרפורמית הזהות היהודית נתפסת כדת מבחינת היותה טקסית. החיבור אל הזהות נעשה ב'טמפל', בית התפילה, ושם יש משמעות רבה לטקס. זה מתחיל בלבוש המיוחד (הטלית והכיפה) ששמים רק בבית הכנסת ולא מחוצה לו. הדבר נוגד את הדרך האורתודוקסית, שבה אדם מתפלל וקורא בתורה באותו לבוש שבו הוא מתהלך בחוץ.

הטקסיות ממשיכה בסדר התפילה ובניהולה. אין "שטיבלעך" רפורמי, שבו כל אדם יכול לעבור לפני העמוד או לקרוא בתורה. התפילה הרפורמית מנוהלת בידי אנשי מקצוע המוכשרים לכך. יש מקום רחב למנגינות וגם לשירה. יש עוררות רליגיוזית, וניתן מקום של כבוד לדרשה של הרב/ה, שתצטרך להיות מרחיבת דעת ושובה. הרב יידרש להיות גם חזן ולהוביל את התפילה, מתוך מתן חשיבות רבה לטקסיות המעמד. שלא במקרה, נמצא שב'טמפלים' שורר גם שקט מופתי.

כל זה אינו קיים בבתי הכנסת האורתודוקסים. ראשית, הרב איננו בהכרח החזן. התפילה מנוהלת פעמים רבות על ידי הקהל עצמו, יש פחות חוויה רליגיוזית, אין דגש על איכות הדרשה (לצערנו), וכנראה שנמצא שם יותר דיבורים במהלך התפילה. לא הכל חיובי בכך כמובן (ובמיוחד זה האחרון), אבל כל המאפיינים הללו מעידים על משהו עמוק. גם בבית הכנסת, האורתודוקסיים פחות נותנים משקל לטקסיות. בית הכנסת, על כל מה שנעשה בו, הוא חלק משגרת החיים ולא אי מבודד של רוחניות.

אך מעל הכל, דומה שההבדל בין הזרמים יהיה ביחס לטקסי החיים. בזרמים הלא-אורתודוקסיים, טקסי החיים מקבלים משמעות יתירה. בר/ת מצווה הם אירוע מרכזי, וחלק מובהק מתפקיד הרב/ה הוא להכין את הנער/ה לטקס. כך גם החתונה, הלוויה ועוד. אצל האורתודוקסיים ניתן משקל מועט יותר לטקסים. כמובן שגם שם חוגגים בר מצווה וחתונה, אבל היחס אליהם פחות דרמטי. פעמים רבות, לא הרב הוא זה שמכין את הנער לטקס, וכשמדובר בבנות, עדיין בתי הכנסת מחפשים את הדרך לבטא את החגיגה בצורה ראויה. הרב משה פיינשטיין סבר בכלל שאין לחגוג את בת המצווה בבית הכנסת, שכן אין לדבר מקור.

שוב, אין הדבר אומר שלא צריך לתת משקל ודגש לבר/ת המצווה. אבל יחסה הפושר של האורתודוקסיה לאירועים הללו מעיד על תפיסה עמוקה של היהדות. כפי שאמר לא אחת הרי"ד סולובייצ'יק, היהדות איננה אוהבת צרמוניה (טקסיות). טקס הוא עניין חד-פעמי, סוג של הופעה, אשר אינה מתכתבת באמת עם חיי היומיום. ואילו היהדות האורתודוקסית אמונה על הלכה של יומיום. לכן היא מנוגדת באופייה העמוק לזרמים האחרים. היחס השונה להלכה הוא רק תוצר נלווה של ניגוד זה.

השקפתה של האורתודוקסיה הולמת לדעתי יותר עם אופייה של היהדות המבוססת על עשרת הדברות, שם כאמור אין פולחן וטקסיות. אין הדבר אומר שאצל האורתודוקסיה הכל מושלם. כפי שטענו, גם אצלה יש זרמים שהפכו את היהדות לדת, בכך שהפרידו אותה מחיי החולין והפכו את האדם למעין כהן העובד במקדש. כך עשתה החרדיות שהפכה את כלל החברה (הגברית) למשרתי קודש. גם זה כאמור אינו נכון, ויש לבטא את הדרך הנכונה האמיתית שמכירה בחיי החול ופועלת במסגרתם. על דרך זו, שאמורה להיות דרכה של הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית, נרחיב בהמשך.

(תזריע תשפ"ב)