הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)שלוש תפילות ביום תקנו לנו חכמים, כנגד הקרבנות – שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד אברי התמיד שהתאכלו על המזבח במשך כל הלילה. ההקבלה לקרבנות חשובה מפני שממנה אנו למדים על ייחודה של תפילת ערבית. בעוד שקרבנות השחר ובין הערביים הם קרבנות חובה עצמאיים, הקטרת האברים במשך כל הלילה היא פועל יוצא של הקרבת התמיד של בין הערביים ואיננה קרבן או חיוב הקובעים זמן או חיוב לעצמם. לכן, בניגוד לתפילות שחרית ומנחה שלהן זמן קצוב, לתפילת ערבית אין קבע, וניתן להתפלל אותה במשך כל הלילה (בבלי ברכות כו, ב).
השלכה נוספת שיש לעניין זה הוא שמעיקר הדין, בניגוד לתפילות שחרית ומנחה, תפילת ערבית איננה חובה אלא רשות. בעניין זה אמנם היתה מחלוקת תנאים קדומה, שעמדה במוקד ויכוח חריף וטעון בסנהדרין, אך לאור דרכי הפסיקה המקובלות, מוסכם כי תפילת ערבית היא רשות (בבלי ברכות כז, ב; ובראשונים).
רשות ממש
מה משמעות הדבר שתפילת ערבית רשות? בעלי התוספות טוענים שאין הכוונה לרשות גמורה, אלא שהאדם יכול לפטור עצמו ממנה אם עומדים בפניו צורך מיוחד או מצווה אחרת שיש לעשותה. מנגד, מדברי הגאונים וחלק מראשוני ספרד, עולה שכוונת הגמרא היא לרשות גמורה. דא עקא, שבימיהם כבר קבלו ישראל על עצמם תפילה זו כחובה, כפי שסיכם הרמב"ם (הלכות תפילה א, ו):
"ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה".
להלכה, ניכר שהשולחן ערוך אימץ את דעת הרמב"ם וסיעתו, שכן כתב את דיניה בדומה לשאר התפילות. מכאן משמע שהתייחס אליה כחובה גמורה, וכן נוהגים כיום הלכה למעשה בכל קהילות ישראל.
ואולם, גם לאחר קבלת תפילת ערבית כחובה, חשוב להכיר בכך שמקור החיוב לאמרה איננו זהה לזה של שאר התפילות. בעוד שחובת תפילת שחרית ומנחה היא מתקנת חכמים, החובה להתפלל ערבית היא מתוקף מנהג שקבלו על עצמן קהילות ישראל בתקופה מאוחרת יותר. עניין זה מוכח מלשונו של הרמב"ם, שדקדק לכתוב "נהגו כל ישראל" וכן שהללו קבלו את תפילת ערבית עליהם "כתפילת חובה", קרי כמו תפילת חובה אבל לא תפילת חובה ממש.
ללא חזרה
לאבחנה זו השלכה הלכתית חשובה, שכן היא מלמדת שלמרות שהיחס כיום אל תפילת ערבית הוא כמו אל תפילת חובה, עדיין יש לה מעמד של תפילת רשות. נדגים כיצד הדבר בא לידי ביטוי במספר מקרים:
ראשית, הרמב"ם מסביר כי בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ, משום "שאין תפילת ערבית חובה… ואין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו" (שם ט, ט). גם "מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה. ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה" (שם י, ו).
נוסף, יש שתלו בעובדה שתפילת ערבית רשות את המנהג להוסיף פסוקים לאחר ברכת השכיבנו ולאחריהם קדיש, בלא שחששו להפסקה בין גאולה לתפילה. מדבריהם למדנו הסבר מעניין להימצאותו של הקדיש שם; כביכול אנו מכריזים שעם הקדיש הסתיימה תפילת החובה ומעתה כל מה שנאמר הוא רשות.
עניין נוסף הקשור לכך הוא ההיתר להכריז על תוספות מיוחדות לתפילה, כמו יעלה ויבא או על הניסים, לפני תפילת העמידה של ערבית. הרשב"א (שו"ת א, רצג) מנמק זאת בכך שכל דבר שהוא צורך התפילה מותר לאמרו, ומוסיף שכל שכן שהדבר אפשרי "בתפלת ערבית שהוא רשות".
השלכה נוספת של תובנה זו נוגעת לחיוב הנשים בתפילה. המשנה ברורה (קו, ס"ק ד) מסביר מדוע נשים פטורות מתפילת ערבית: "אף על פי שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מכל מקום הנשים לא קבלו עליהם".
השלכה להמשך
עולה בבירור שלמרות שעם ישראל קיבל על עצמו את תפילת ערבית כחובה, העיקרון לפיו תפילה זו היא תפילת רשות לא נעקר ממקומו. וכאן יש לתהות: האם ניתן לצייר מקרים נוספים בהם יהיה לעיקרון זה השלכה הלכתית? לדוגמה: מה נפסוק לתלמיד ישיבה שלא הספיק להתפלל ערבית במניין שנערך בישיבה – האם יתפלל ביחידות ויתחיל את סדר הלימוד בזמנו או שידחה את לימודו כדי להתפלל ערבית במניין השכונתי? ומה נאמר לאדם חולה – האם נקל עליו להתפלל בשכיבה יותר מבשאר התפילות רק בגלל שתפילת ערבית רשות?
שאלות מעין אלו מלמדות עד כמה חשובה הכרת ההלכה ממקורה ולא רק מניסוחה הסופי. לעיקרון ש'תפילת ערבית רשות' עשויה להיות בשאלות אלו השפעה מכרעת על פסיקת הלכה, וזאת, כאמור, למרות שאין הוא מופיע כלשונו אפילו פעם אחת בשולחן ערוך.
(וישלח תשע"ה)
