הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עמדנו ברשימה הקודמת על בעיית הסמכות בחקיקה הדתית. הווה אומר: מרגע שפסקה הסמיכה איש מפי איש עד משה רבנו והתבטלה הסנהדרין, איבדנו לכאורה את הקשר המוסדי עם התורה שניתנה בסיני. ואם כן, מהיכן הסמכות שבידם של פוסקי ההלכה בימינו לקבוע את רצון הא-ל?!
בתורתם של ראשונים מצאנו שתי גישות מרכזיות בעניין זה. הגישה הראשונה היא זו של בעל ספר החינוך. כך הוא כותב במצווה תצו, על איסור "לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דגשים שלי; ע.פ.):
"א-להינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצווה הזאת שצוונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוון אל דרך האמת בידיעת התורה…".
וכסיכום למצווה זו הוא כותב:
" לעניין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות".
לשיטת בעל ספר החינוך, אם כן, האיסור 'לא תסור', שחל במקור ביחס למוסד הקרוי סנהדרין, עומד למעשה ביחס לכל החכמים והגדולים בחכמת התורה שבכל דור ודור. אלו הם ששתו את חכמת החכמים הקדמונים ולכן הם מבטאים באופן האמין ביותר את דרך האמת בתורה. ממילא, לדעתו, גם בימינו עומדת סמכות דתית לחכמי הדור לפסוק הלכה, ופסיקתם משקפת את רצון ה'.
הבעיה היא ששיטה זו כמעט ואינה אפשרית למימוש, במיוחד במציאות ימינו. מי קובע מיהו גדול בחכמת התורה? הרי אפילו הרב עובדיה יוסף ז"ל, שאין חולק לגבי גדלותו בתורה, זכה ליחס מנוכר ומזלזל משך שנים רבות מצד הרבנות הליטאית האשכנזית. הללו ממש לא ראו בו "גדול בחכמת התורה". ושמא תאמר שזהו הרב הראשי (אינני ח"ו מתייחס לגופו של אדם אלא לנושא באופן עקרוני) שגדול בתורה, והרי בחירתו תלויה בדילים פוליטיים וזקוקה לתמיכתם של אנשים רבים שמימיהם לא פתחו את השולחן ערוך. ומי מעיד עליו שהוא הגדול בתורה? ובכלל, מה קורה כאשר הגדולים בתורה חלוקים ביניהן כמעט בכל שאלה – על איזו דעה בדיוק חל איסור 'לא תסור'? כדי בשאלות ספורות אלו כדי לראות שההגדרה של גדול בתורה לעניין איסור 'לא תסור' כלל לא פשוטה ליישום.
נראית על כן שיטת הרמב"ם בעניין. הרמב"ם בהלכות ממרים כותב שאיסור 'לא תסור' חל ביחס לסנהדרין, ומשם משמע שאין לו עוד תוקף לאחר ביטולה. מי אם כן רשאי לפסוק הלכה? את התשובה לכך ניתן ללמוד מדבריו המרתקים בספר מורה נבוכים בהסבר דין זקן ממרא (ג, מא):
"מכיוון שהא-ל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה זאת… לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת הא-ל. עם זאת, הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית דין הגדול, לעשות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו: ועשו סייג לתורה… בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית דין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, הייתה בטלה המטרה המכוונת והושמה לאַל התועלת".
הרמב"ם מלמדנו כאן כי החיוב להישמע לסנהדרין איננו נובע מיתרונם בתורה על פני שאר החכמים, אלא מצורך ממסדי לשמור על תורה אחת, ובכך למנוע מחלוקות ולשמור על ייחוסה השמיימי בעיני ההמון. ממילא, כאשר בטלה הסנהדרין, אין עוד גוף הלכתי שחל לגביו איסור 'לא תסור' והתורה חוזרת לרשות כל חכם וחכם לפסוק בה כהבנתו, בכפוף לאיסורי 'לא תוסיף ולא תגרע'.
אך מיהו חכם זה? מי הוא אותו אחד שרשאי לפסוק את ההלכה כהבנתו? בשאלות אלו נמשיך לדון ברשימה הבאה.
(וארא תשעו)
