סדר בסגר

הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אלו המנהגים המשפחתיים, שלא נאמרו בשום ספר ושלא כתבן אף פוסק

לפני כשנתיים, עת התפרצה מגפת הקורונה ברחבי העולם, הכריזה הממשלה על סגר הדוק, ונאצלנו כולנו להסב לשולחן הסדר בפורום מצומצם למדי. כרב קהילה, ראיתי לעצמי חובה ואחריות לסייע למשפחות הצעירות הרבות שצפויות היו לערוך לראשונה את סדר פסח בביתן – לא אצל ההורים, לא עם סבא וסבתא וגם לא בחברת הדודים. בשיחות עם לא מעט חברים וחברות חשתי את המבוכה מפני המשימה והאחריות הגדולות הללו, והיה לי הרושם שעיני רבים מבני ובנות קהילתי נשואות אלי בבקשה שאסייע להם לצלוח את המשימה המאתגרת הזו.

ישבתי שעות ארוכות וכתבתי מסמך ארוך של הנחיות ועצות למי שיערכו את הסדר בפעם הראשונה – הלכות, דינים, עצות, מנהגים, עיקר וטפל – מה חובה, מה כדאי, מה ראוי לעשות וממה כדאי להימנע. אחרי הרבה תיקונים ועדכונים, הגהות ועריכות, הרגשתי שיצא מסמך מעשיר ומלמד, מכוון ומועיל. נראה היה לי כי גם מי שזה עבורם ליל הסדר הראשון שיערכו בביתם, יוכלו להסתדר יפה בעזרת דף ההנחיות שהכנתי.

תכננתי להפיץ את המסמך בקבוצות הוואטסאפ הקיבוציות ולפרסם אותו בעלון המקומי לתועלת הציבור, אך רגע לפני ששלחתי את המסמך בתפוצה המונית, קראתי אותו שוב והחלטתי לגנוז אותו ולא להפיץ אותו בשום מקום. פתאום הבנתי שלמרות הכוונות הטובות העומדות מאחוריו, המסמך המדובר בשגיאה יסודו, משום שאת האופן שבו יש לערוך את ליל סדר לא לומדים מרב הקהילה. לומדים את זה מההורים, מסבא וסבתא, מהדודות והדודים. את המסמך הזה לא צריך לכתוב הרב לקהילתו, אלא ההורים או הסבא והסבתא לצאצאיהם.

ברוב המקרים, הפעם הראשונה שמזדמן לאדם לערוך ליל סדר בעצמו, היא אחרי מות הוריו, או אחרי שמצבם כבר אינו מאפשר להם לעשות זאת בעצמם. משבר הקורונה גרם באופן חד פעמי לכך שהרבה אנשים שהוריהם בריאים ומתפקדים, נאלצו לקיים את הסדר הרחק מהוריהם ושאר בני משפחתם. כך, נוצר מצב ייחודי, מפתיע, כמעט חסר תקדים בתולדותינו – שמי שיערכו את הסדר לראשונה בביתם, יוכלו להתייעץ עם ההורים או עם סבא וסבתא, לברר מהם המנהגים המשפחתיים, המנגינות המדויקות, הדינים עליהם מקפידים ואיך נערך הסדר מדורי דורות במשפחה. באופן פרדוקסלי ומוזר, כמו הרבה דברים אותו חג פסח חריג, דווקא הניתוק מהדור המבוגר, יכול ליצור חיבור והעמקה במסורות משפחתיות.

פסח, כידוע, הוא חג של ריבוי מנהגים. לכל עדה המנהג המיוחד לה, כל קהילה ומסורותיה, כל משפחה והרגליה. הרב יששכר דב מבעלז (סבו של האדמו"ר הנוכחי) היה אומר שמסורות ומנהגים, במיוחד כאלה שאין להם מקור בכתובים, הן הביטוי הנעלה ביותר של תורה שבעל פה. שהרי מיום שנכתבו המשנה והגמרא וכל דברי חז"ל, הפכה למעשה "התורה שבעל פה" ל"תורה שבכתב" (ותעיד על כך העובדה המצערת שיש בינינו לא מעט "קראים" של השולחן ערוך, הנאחזים בכל מילה כתובה המודפסת בספרי ההלכה של קדמונינו, כאילו נחקקה בלוחות הברית מפי הגבורה). הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אומר הרבי מבעלז, אלו המנהגים המשפחתיים הללו, במיוחד המסורות, שלא נאמרו בשום ספר, שלא כתבן אף פוסק, ושלא מופיעות בדף ההנחיות של רב קהילה, שחשב שהוא יודע יותר טוב מסבא וסבתא.

את הדף שנכתב בעמל ויגיעה רבים לא פרסמתי בסופו של דבר. במקומו עודדתי את כל מי שפנה ושאל אותי, להתקשר לקרוביו המבוגרים ולשמוע מהם על מנהגי הסדר המשפחתיים. נזכרתי באותה מדריכת כלות מבוגרת באחד הקיבוצים הדתיים, שלא הייתה מסתפקת בלהנחות את הכלות כיצד לנהוג בדיני נידה, אלא אזרה אומץ ועודדה אותן לשאול את אימותיהן ולשמוע מהן על מנהגיהן ודרכן במצווה החשובה הזו. המסורת היא ליבת התורה שלנו, והמצווה להעביר לדור הבא היא המוקד של ליל הסדר. תפקידו של רב הקהילה הוא לעודד ולחזק את התהליך הזה, ולא חלילה להפריע לו.

כמו שנהוג לומר בליל הסדר – אילו באה כל הקורונה הזו, רק כדי להזכיר לי את המסר הפשוט הזה – דיינו.

(שמיני תשפ"ב)