לגיטימי לרכל ליד הרב?

לפני כמה שנים שמעתי שאחד מחברי הקהילה חולה במחלה קשה. התקשרתי אליו וביקשתי לבוא לבקר, הוא אמר שישמח בבואי וקבענו זמן שמתאים לשנינו, אבל משהו בשיחה נראה היה לי מוזר. כשהגעתי לבקרו ולדרוש בשלומו, המשכתי לחוש שיש איזה "פיל" בחדר, מין עננה שניצבת בינו לביני. אחרי כמה דקות של שיחה הוא אזר אומץ ואמר: "הרב, אפשר להגיד לך משהו קצת חצוף?" וכשהשבתי כמובן בחיוב, הוא הוסיף ואמר – "איך יכול להיות שלקח לך כל כך הרבה זמן להתקשר אלי ולבוא לבקר אותי? אני מתמודד עם המחלה הזו כבר כמעט חצי שנה". אני נאלמתי במבוכה, ואחרי כמה רגעים של גמגום וצער, אמרתי בפשטות – "אני מבקש סליחה. עד לפני שבוע לא ידעתי שאתה חולה". החבר הביט אלי מופתע ואמר שזה פשוט לא יכול להיות – "כולם מדברים על זה", הוא הפטיר. כל הדרך הביתה תהיתי מה אומרת עלי, על קהילתי ואולי על רבנות בכלל, העובדה שלא ידעתי במשך חודשים ארוכים על מחלתו של אותו חבר.

התורה אמנם אסרה לרכל, והעברת מידע הנוגע לחייו הפרטיים של אדם אחר, במיוחד כשאין בדבר צורך מובהק ומיידי, אסורה מדין "לא תלך רכיל בעמך". ועם זאת, כפי שיודע ויודעת כל מי שחי בחברת בני אדם, מדובר באיסור שכמעט כולם נכשלים בו, חוץ מכמה "בני עליה" והמה מעטים. אלא שגם מי שנכשלים תדיר באיסור רכילות, לא מעלים בדעתם לרכל בנוכחות הרב. פעמים רבות כשהתיישבתי בארוחת צהריים באחד השולחנות בחדר האוכל בקיבוץ, חשתי ששיחת החברים הקולחת נעצרת, ובמקומה מתחילה שיחה אחרת, שלדעת שותפיי לסעודה מתאימה יותר לשולחן שבו יושב הרב. כך יצא לי יותר מפעם אחת, ששיחה שעסקה ברכילות עסיסית נפסקה ברגע שהצטרפתי והוחלפה בהערה על השיעור שלימדתי בשבת או ברעיון נאה על פרשת השבוע.

כך הם הדברים בחדר האוכל, כך הם הדברים בגן המשחקים וכך הם הדברים בשיחת הסלון בשבת אחר הצהריים. לא מעט נשות רבנים מתארות אף הן חוויה דומה – לאור התפקיד והמעמד הן חשות ששיחות המתקיימות בנוכחותן נושאות אופי אחר משיחות החברות הקולחות והרגילות. אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר הוא כמובן נושא הרכילות – כשם שאנשים אינם ששים לרכל בנוכחות הרב, בין אם הם שומרים על כבודו של הרב או מניחים שאין הוא מעוניין לשמוע דברי איסור, ובין אם נוכחותו מזכירה להם את דין התורה והם מושכים ידם מללכת רכיל, מסתבר שכך הם הדברים גם בנוכחותה של רעייתו.

דא עקא, שלרכילות יש לפעמים גם צדדים חיוביים (גם ההלכה, כאמור, מתירה לומר דברי רכילות בנסיבות מסוימות כשעשויה לצמוח מכך תועלת). כאשר מסתובבת בשבילים "רכילות" אודות מצבו הרפואי של פלוני, יכולים בנות ובני קהילתו לדרוש בשלומו, לבקרו ולסייע לו. אם הרב נמצא מחוץ למעגל הריכולים, פיסות המידע הללו עשויות שלא להגיע אליו.

גורמי המקצוע הרשמיים בקהילה, כדוגמת הצוות הרפואי, השירותים הפסיכו-סוציאליים, המזכירות והנהלת הקהילה, מחויבים כמובן לכללי דיסקרטיות נוקשים ולא יעלה על הדעת שישתפו את הרב בפרטים מחייהם האישיים של מי שנמצא תחת טיפולם, גם אם יחשבו שעשויה לצמוח מכך תועלת. כך נוצר מצב שבו הרב יוכל ללוות, לתמוך ולסייע רק במי שפנה אליו ישירות וטרח לספר ולשתף אותו בהתמודדויות שלו.

בשנים האחרונות שוחחתי על הנושא עם כמה מחבריי רבני הקהילות וכמעט כולם סיפרו שעם הזמן נוצר עבורם מעין פתרון לבעיה זו. לכל רב, כך מסתבר, יש כמה "רכלנים ורכלניות", שעושים זאת לשם שמים. עד כמה שנשמע הדבר מוזר, פעמים שסיפור רכילות יכול להיות דווקא דבר גדול. אותו חבר או חברה, הבקיאים ברזי ומכמני הרכילות הקהילתית, מתקשרים מדי פעם לרב לעדכן אותו בפרט "עסיסי", אך לא מתוך התכבדות בקלונן של הבריות חלילה, אלא מתוך רצון כן לגייס את הרב לסייע ולתמוך – פעם זה פלוני שחלה, ופעם אלו בני הזוג אלמוני שנמצאים במשבר זוגי. עדכונים על שכנים שהסתכסכו או על נער שנמצא בצרה, כל אלו הם רק קמצוץ מאותם סיפורים רבים שבהם יכולתי לסייע כרב קהילה רק בזכות "הרכלנים הצדיקים" (ביטוי רציני לחלוטין) שטרחו לשתף אותי.

איסור רכילות הוא יסוד חשוב בחיים החברתיים על פי התורה. אך אסור שהוא יביא לניכור ולניתוק בין הבריות וימנע ממי שזקוק לעזרה מלקבלה. הרכלנים של הרב, הם על פי רוב פתרון לא רע לקונפליקט הזה…

(תולדות תשפ"ב)